מסתובב, ולפעמים הולך

יש לי שני דברים שכתבתי והם טובים בעיני ובין כל ריבוא הפלטפורמות קשה לי למצוא להם אכסניה ראויה. בנוסף, יושב לי בטיוטות פוסט שהולך ומתארך עד אין קץ ומתאר בפרוטרוט מביך ערב אחד (והאמת, אפילו לא כזה מעניין) משבוע שעבר ועוד בזמן הווה כי ככה זה היה כשהתחלתי אותו. אני מרגיש קצת לא נעים להפיל עליכן את הגבבה ההיא כך לפתע בלי אזהרה מוקדמת אחרי חודשים כה רבים ללא ציוץ מצידי, ועל כן אני מרכך ראשית עם שני הקטעים שאני לא מצלח לקטלג. תהיו טובות. 

-

הוא היה צעיר ונמוך. אולי בן 17. וחתיך כזה, בסגנון גטו מוקפד. אם הוא היה עומד לידי הייתי מחייך אליו גם כי הוא נראה טוב וגם כדי להוכיח לעצמי ואולי גם לו שאני לא מתגזען. 

אבל הוא לא עמד. הוא רץ על הרציף של הרכבת התחתית. הוא רץ מהר מדי וההבעה שלו הייתה ריקה לחלוטין. כשאנשים ממהרים לרכבת הם רצים מהר  אבל עדיין משקיעים מאמץ בללבוש הבעת דחיפות של ׳אני נורא מאחר׳ או ׳אני בדרך למשהו חשוב נורא׳ או ׳תמותי כבר זקנה איטית׳ כי יש להם אינטראקציה מסויימת עם האנשים שהם עוקפים אותם או החלאות המרגיזים שירדו כבר מהרכבת ואינם ממהרים לשום מקום. הם יעקפו בתחרותיות או בזלזול אבל ישקיעו את המאמץ הבלתי מודע הזה בהתאמת ההבעה להרגשה שלהם - המוח הזוחלי של האינטראקציה החברתית. בניגוד למוח הזוחלי האמיתי את החלק הזה שכה קרוב לתת התודעה אפשר לכבות. זה מה שעשה הבחור הצעיר וכשהוא רץ לידי, מכת הרוח מתנועתו המהירה מורגשת, שמתי לב לכל זה אבל לא ממש באופן מודע. הריצה המהירה מדי הייתה שקטה לחלוטין, כמו גם פניו שנחקקו בזכרוני בהקפדה יתרה משום מה. הרגשתי שמשהו לא בסדר ולא מתאים אבל החנקתי אותו. כחמש שניות אחרי כן שמעתי צעקה קצרה. אישה צעירה נטולת ארנק רצה באותו כיוון. היא השקיעה את המאמץ המנטלי הדרוש בהבעה של זעם, עלבון ואין אונים. היא רצה לאט מכדי לתפוס אותו. 

-

אני רוצה שכשנפגש, במקרה או לא, בעוד כמה שנים אוכל להציג לך בשלווה את החברה שלי / אישתי / אם ילדי שתהייה איתי אז. נהיה מנומסים זה לזו וכולם לכולם ונחייך בחום אמיתי. 

ואת תוכלי לראות שהיא קצת דומה לך, אם במבע, בחיוך או בתנועה מסויימת; או שנדבר קצת והדמיון יזדקר מאיזה משפט שנאמר בלי שימת לב בכלל. ותדעי, שלא עברת לידי כמו שחששת שקרה. תגלי בשמחה שנותר משהו ממך בי. 

ואני מקווה, שיהיה באישך משהו שדומה לי.