מסתובב, ולפעמים הולך

היום לפני ארבע שנים זה קרה. יש טאבו מסויים בלדבר על מוות. כשלמדתי על תרבויות אינדיאניות פה באמריקה מסתבר שזה הטאבו הגדול ביותר שלהם. כמו שאצלנו לא מדברים או רומזים על סקס בחברה מהוגנת (מה שלפני לא הרבה שנים בארה"ב קראו חברה מעורבת) כך התרבויות האינדיאניות של מערב ארה"ב נחרדות מאזכורים שאפילו קרובים למוות.

אז הזה הזה זה יובל. לא זכרתי אפילו. בעוד יום ההולדת שלו ברור לי וצרוב ואני מוכן אליו כשהוא מגיע, תאריך המוות למרות שאני יודע אותו מזדחל אלי ללא הכנה. אתמול הזכירה לי אותו לשעברתי הנצחית, במקרה או לא. אנחנו מסתובבים לאחרונה זה לצד זו יותר מהראוי. אפשר להכניס כאן איזה דימוי על חיילים עייפי קרבות ועל הרבי מעוטו. אני חושב שזה לא כך; יש ביננו קשר אינטימי מאוד אבל התקמבקות אינה רק רעיון מטופש אלא מתכון ודאי לכאב לב לכל הנוגעים בדבר. לא נפרדנו מפני שלא רצינו או הערכנו זה את זו אלא בגלל שיחסית לאנשים שאוהבים אחד את השניה אימללנו אחד את השניה באופן בלתי נתפס כמעט. כשיובל נהרג הייתה לנו תקופה של אינטימיות מוזרה; קרבה אחרי חודשים רבים שלא. ואז הקרבה הזו ניצתה לסחרור חסר שליטה של ריחוק מטורף.

אני מנסה להתקרב אבל בלי לצאת לעצמי מהקווים. אני חושב שיובלי היה מאוד טוב בזה ובכל זאת המרחק הזה גורם לטישטוש. האם הוא אמנם היה כזה או שאני מייחס לו את זה ברומנטיות של אינותו?תמיד מדברים על גבולות ועל להתכופף ועל להשבר במין מטאפורות שהן לכאורה כה ברורות שהן קלישאיות. מה הם הגבולות האלה שחשוב לשמור אותם? הקשיחות הזו שבלעדיה מתכופפחם ואיתה עלולים להשבר? אני נמנע מהן במידת האפשר ויחד עם זאת כשאני חושב עליו - אני יודע מה המשמעות של רוב הדימויים האלה. 

הוא נפקד מאוד מחיי היומיום שלי. לא בניגוד אבל בהחלט לעומת ההורים שחייהם סובבים סביב החוסר שלו - הם מתפקדים מצויין, אבל הנוכחות שלו איתם מורגשת תמיד. לרוב אפילו לא בהכבדה; יש קלילות וצחוק גם, יש משימות שנעשות ועתיד שמתוכנן - שזה יותר ממה שאני יכול להגיד על עצמי ביום ממוצע - אבל נוכחותו של יובל לא מתמעטת. לי היא כן. אני זוכר הכל, אבל הוא כבר כמעט לא עולה לי במפתיע. כשאני בוכה ולא יודע למה אחשוב עליו כהסבר, אבל לא מיד.

חלמתי לפני כמה חודשים שאני רצחתי אותו. שהייתה לו איזו מחלה איומה ולא היה פתרון אחר. שהוא ביקש ממני לעשות את זה ועשיתי. אחרי כן הסתרתי את עקבותי והמעשה מעולה ומעולם אף אחד לא יכול היה לגלות את זה. כשהתעוררתי עוד הרגשתי שהסתרתי כל כך טוב שלקח לי כמה סיבובי הכרה מבועתים להבין שבאמת לא אני עשיתי את זה ולא משנה עד כמה טוב אני חושב שהסתרתי.

לא זכרתי בדיוק אם היום זה שלוש או ארבע שנים בהתחלה. זה כל קח אתמול ובכל זאת חלק מחיים אחרים לגמרי. זרימת הזמן הפכה לי מוזרה מאוד מאז. הזמן כאילו עמד, ובכל זאת הכל השתנה לגמרי. אלה החיים, גם המוות - ועדיין הם כל כך לא הגיוניים מאז.