מסתובב, ולפעמים הולך

בכל בוקר רובי מעיר אותי בחיוך. הוא מוכן לעמל היום, כולו עיזוז ושמחה, עירני לחלוטין. אני מנסה להתחפר בשמיכה. גם ער כבר לגמרי אבל באופן שונה להצמית. מנסה להאחז בשברי החלום, בקיום שהוא מחוץ לקיום שלי ואין בו את האחריות הגדולה והשאלות שמסרבות להעצם. 

אנחנו הולכים להצטלם לפרוייקט חצי החיים שלי. אני התחלתי אותו כרעיון חצי אפוי ועכשיו רובי מחוייב לו הרבה יותר ממני, מחדיר בי התרגשות וחדוות עשיה לדבר שבשבילי היה גחמה חולפת ולא האמנתי שיוציא את חודשו או שנתו. אנחנו מתארגנים לצילום היומי. התרומה שלי לרעיון היא שרובי יחזיק עצם, אביזר שמשמעותי לו באותו יום. מרכז חייו הצעירים המחליפים ציר מיום ליום ולעיתים אף מספר פעמים באותו יום. תרומתו של רובי היא לצרף גם תמונה שלי, לקחת הוא אומר בעבריתו הקלוקלת. אני נשלף מהמיטה בנחישות מזוייפת שהחזרה עליה והצורך להוכיח את אמיתותה הפכו אותה ממשית. כבר כמעט שנה שלמה שאיני חובט בכפתור הsnooze של השעון המעורר. ליתר דיוק, איני משתמש בשעון כלל, ילדי מעיר אותי דקות מספר לפני הצלצול המחריד בלי קשר למנגינה שבחרתי ואני נזעק לכבות את השעון בטרם יצלצל וינתק אותי באכזריות משאריות החלום שאני משתדל לרלר לעצמי בחוסר הצלחה. נדבק למושגים כלליים כמו ״רכבת״ או ״נסיעה למילואים עם אלי״ אבל אני לא מצליח לרקוח אותם לידי חוויה שלמה וממלאה כמו שהרגשתי שבריר זמן לפני ההתעוררות. 

אנחנו הולכים לסלון, רובי מחזיק עצם בידו. לרוב ספר, לפעמים את קונסולת המשחק הניידת, לעיתים רחוקות הרבה יותר כדור רגל או אבן או ענף נאים שמצא בחוץ. אני מצלם אותו, ואז הוא מצלם אותי. אותו אני מנציח מהמותניים ומעלה עם חלק נכבד מהסלון שלנו ברקע. ידו מושטת קדימה בנקיטת חפץ. כמה פעמים בהתחלה אמרתי לו שיישר את ידו לקיר בגלל רוחב השדה ולטובת נראות מלאה שלו ושל סביבותיו. ההתרגשות שלו מסרבת להשאיר את הצעצוע או הספר במישור אחד איתו ונדחפת כמעט בכוח אלי, מחרבת את הפוקוס אבל ממצה בדיוק את מי שהוא באותו יום. את התמונות שלי הוא מצלם במה שאני מתרגם לקלוז אפ רצחני. הוא מקרב אלי את המצלמה ובכל יום מצלם בדיוק מאותו מרחק למרות שהוא זז קדימה ואחור להיטיב את מעט החדות שלי או נוכחות הרקע. התמונות שלו אותי ברובן ממורכזות להפליא. איני משתנה אך ההזדקנות שלי ניכרת. הוא משתנה תדיר, בכל יום שונה קצת.

 

בחרתי לקרוא לצילומים האלה שלנו חצי חיים. בימים שהוא לא ישן איתי אין צילומים, לא שלי ולא שלו. הימים האלה לא באמת קיימים לגבי יקום מסויים, היקום שאני מניח שהוא שייך אליו. בעוד אני יודע מה הוא עושה ואת הקורות אותו, בעיניו, האדם החשוב לי ביותר, בימים האלה איני קיים. תחושת המציאות שלי מתערפלת. כשאני זוכר לבדוק את עצמי אני שקוף מעט. כמו מרטי מק׳פליי בבחזרה לעתיד אני עומם, נעלם, קיומי מותנה. בזמנים הללו אני חי. כאשר אני מתראה עם מישהי, אלה הזמנים היחידים שלנו. אני משתמש בפועל מתראה כי האבחנה פה זרה לי בין יוצא עם, בן זוג, חבר, מתרועע, מזיין. אולי גם בעברית הייתה לי זרה האבחנה. 

חייו פשוטים בעיני כי אין לי גישה למורכבות המחשבה שלו. מגיע שלב בהורות שבו כבר אינך יודע את כל מה שהילד יודע. זה הדרגתי למרות שלא נדמה כך. נוספים נדבכים מחוויות שלא לקחת בהן חלק, תחילה הגן ואחר כך בית הספר ולבסוף גם הזמנים בבית בהם אתם כל אדם לעצמו. בגלל נסיבות חיי וחייו, עכשיו לפחות מחצית מהחוויות היא כזו. 

אני משלב לתוך חיי אנשים אחרים ומוצא עצמי פורם את הקשרים האלה ברגע שהם הופכים מחייבים מדי, רגשיים מדי. אני נגש לרקימת החיבורים האלה באיטיות, בכל פעם נזהר וזהיר יותר. משהו בי מאמין שדווקא זו הבעיה, יש לצלול לתוך יחסים חדשים ולהתעורר כשהמקלעת כבר עשויה. האם ההדרגתיות היא הרעל המפעפע

 בנסיונות האלה? או שמא זהו נסיוב, מונע ממני להקשר (שוב?) באופן בלתי הפיך למי שלא תתאים לי?

רובי ממודר מן הלבטים האלה, לפחות לכאורה. כמו שהוא נוכח נפקד ביני ובין החברה שלי, כך גם הנשים שאני איתן נוכחות ונפקדות מחייו. הן יודעות עליו הכל - בעיקר את קיומו וחשיבותו הבלתי מעורערת בשבילי. הן אינן חשופות לרגשות שנובעים ביננו. הוא מצד שני oblivious לגבי קיומן, לכל היותר ידוע לו שמן כשהוא שואל מי היה זה בטלפון ואני לא יכול ולא מנסה לשקר במילים, אבל בהתנהגות שלי מיחס לכאורה חשיבות סתמית לאשה שבחיי והוא, רגיש שכמותו, קולט את הdiscrapency הזה.