מאוחר נורא ואני לא יכול ללכת לישון. כבר עברתי את שעת היעילות כדי לעשות את הדברים שאני אמור. יש לי פרוייקט גדול יחסית שנפל עלי היום והגהה של עבודת דוקטורט של חבר אהוב. אני מנסה לשסות את הדחינוייות זו בזו - מה שאני רוצה לעשות מול מה שאני צריך. עד שעה מסויימת זה הלך בסדר אבל החל מלפני כשעתיים נמלא ראשי הקט באחשדרפנים ופחוות וכבתה יכולת הריכוז שלי. אני חושש שאני יודע עכשיו על שלהי התקופה הפרסית לחוף הים התיכון יותר משראוי לכל בן תרבות לדעת. עדיין, אני לא יכול להביא את עצמי לישון במין ערנות בזויה שלא מאפשרת לי לעשות דבר יצרני.
אני ממשיך בעוז בסדנאות הכתיבה שלי, אפילו הוצאתי תחת ידי משהו שאני יודע שהוא טוב אבל מצריך עבודה, תפירה, ואני לא יודע לערוך אותו. המורה השתפכה על איכותו וגם נתנה הרבה הערות מה בעייתי בו ואיך לשנות אותו ולהיטיב אותו. אני מתקשה להפריד בין הנימוסיות האמריקנית והתלהבות אמיתית. אולי גם בתחומי חיים נוספים. המשימה שלי להשבוע היא בעצם להושיב אותי על התחת ולשלב לתוכו את השינויים האלה אבל לזה אני מוצא פחות כח רצון מלכל שאר המשימות גם יחד.
גם אצלי החלה כנראה התקופה הפרסית. פגשתי סופר מוכשר מרבבה ונחמד להצמית. שמו רובי נמדר והוא חי פה וכותב בעברית כשאינו מתרגם מרובעי שירה פרסית. קניתי את ספרו החדש, הבית אשר נחרב, במסיבת השקה מופלאה בחלל מעוצב להלל של ארכיטקט ואמן, ישראלי כמובן, בעיבורי מנהטן. טרם הספיקותי, אבל קראתי את הספרון הקודם שלו, ״חביב״, נובלה וחמשה סיפורים קצרים. כשראיתי את הספרון בהשקה שאלתי אם אפשר לקנות אותו והוא בתגובה דחף לי אותו לכיס המעיל והאיץ בי לקחת אותו לפני שמישהו ישים לב. הוא מוכשר להגעיל, וחביבותו האין סופית גרמה לי להתאהב בו לגמרי.
אני לא יודע מה הקטע של הפרסים האלה עכשיו, אבל אני מתרפק להם על התרבות כאילו היא מאהבת חדשה או לחילופין כאילו גדלתי על חורשה סאבזי שדורות על דורות של סבתאות היו מבשלות עבורי.
גִּליוֹן שִׁירִים, אִילָן מֵצַל בַּגַּיא,
פּת לֶחֶם זַך, נֹאד יַיִן קַל וְחַי,
וְאַתּ, וְקוֹל שִׁירֵך, וּמִסָּבִיב
מִדבָּר – מִדבָּר – זֶה גַן-עֶדנִי, זֶה דָי!
זה תרגום של ז׳בוטינסקי ובכלל מתרגום לאנגלית, אבל זה מקסים בעיני. אני מסתבך, שוב, עם העברית שלי. זה מגוחך קצת, אבל אני מרגיש בוגדני מעט כשאני כותב באנגלית. לא שהעברית המקורננת תבוא לחבוט בי עם מערוך, אלא שאני לא אוכל לכתוב יותר בעברית, רמת הדיוק שלי תרד ואני אשגה במינם של שמות עצם ועוד כאלה דברים איומים. הידיעה שזה חסר שחר כמעט לא עוזרת בכלל למפלס החששות. אני לא רציונלי בצורה לא רציונלית ממש. למשל, לפני יותר משנה כתבתי משהו, בעברית, ושלחתי למישהי שאני מעריך מאוד והיינו בקשר נעים וחשוב. למרות שידעתי שכתבתי בסדר - אפילו היטב, בדיעבד - בפרק הזמן המועט שחלף משהשמש שקעה פה ועד שהיא זרחה על עיר דוד הייתי בטוח באמת שהיא נחרדה מהסיפור שכתבתי והעדיפה להעלם מחיי לעד מאשר להתמודד עם הגבבה המצחינה ששלחתי.
טוב, לישון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
