מסתובב, ולפעמים הולך

לפני כמה ימים וללא כל התרעה מוקדמת התחילו להתנגן לי בראש השירים של ויסוצקי בביצוע של ארקדי דוכין. זו אחת הקסטות האהובות עלי מזה שנים רבות. באמת, קסטה. מקורית. יחד עם זו של הג׳ינג׳יות הן שתי אלו שמעולם לא הצלחתי לזרוק למרות ריבוא המעברים בין דירות ובין פורמטים מוזיקליים. 

אני זוכר בחיות רבה את המודעות להופעות של ״רוצה ויהיה״ בשלהי מוסף 7 לילות ואת הידיעות הקצרות והאכזריות על הופעה נוספת מול קומץ מאזינים, חוט של לגלוג משוח על היבשושיות של העובדות. ארקדי, פסנתר, קהל בן שלושה אנשים. ״טמבל״ התנגן ברדיו מדי פעם, בעיקר בגלל ההתלהבות הילדותית לומר ״טמבל״ והרבה פחות בגלל ההצהרה הפוליטית שבו. עד היום אני מצטער שלא הלכתי להופעות האלה אבל באמת לא שמעתי אף אחד מהשירים. לאט לאט כן שמעתי, עוד ועוד שיר. זה אחד האלבומים הטובים שנעשו בארץ בעיני. השירים עצמם, הסדר שלהם, הנגינה, השירה, הכאב. הקשבתי היום לגרסאות רוסיות, חלקן באותו הלחן. דוכין מעניק להם עומק והתרגומים של מיכה שטרית (שמאז שהוציא את מסמרים ונוצות הירוד אני אוהב להתעלם ממנו) מרהיבים. קלילים, מדויקים, חכמים ורגישים להפליא. 

עניינים, קשקושים. אלבום מעולה שאף אחד לא ספר אותו כי הוא היה מתחת לרדאר של העדר, שונה מדי לא ממה שהיה פה קודם - אלא ממה שציפו והתכוונו אליו. 

אז זה ישראלי בעיני. הכשלון המהדהד הזה שבדיעבד היה חלק מהדרך. הלעג המושחז והאהבה העצומה לילד הזה שהגיע משום מקום, לפעמים בעת ובעונה אחת.  זה שעכשיו סביר שדוכין בהחלט מסודר, אבל בלי לדעת כלום על חייו הפיננסיים לא נראה לי שהוא מרוויח יותר ממנהל בכיר בחברת טכנולוגיה בינונית. הנסיון הכן והמרגש שלו לתמוך באשתו ולהוציא לה תקליטים. היא אולי מוכשרת אבל לדעתי ממש לא שרה היטב ואני בטוח שהוא לא מודע לזה כלל. ובניגוד למה אמריקאי בעיני למשל, כישלון שהופך להצלחה מטורפת רגע לפני או אחרי שהיה מאוחר מדי.

{והרעיון לציטוטים בכותרת זה לגמרי פאליגט ממילה, אבל זה עוזר לי להתניע. אז תודה}