מסתובב, ולפעמים הולך

כבר כמה ימים כאבה לי הכתף. כאב מורגש, מגביל. לא מדאיג ממש, לא ידעתי ממה הוא אבל היה לי ברור שעשיתי איזו תנועה לא נכונה או משהו מטופש כזה, ושבסך הכל יהיה בסדר.

לפני כמה שנים טובות, כשעבדתי באיזה סטרטאפון שהצריך נסיעות אין קץ סביב הגלובוס היה לי פתאום כאב דומה, כזה שהכל בסדר אבל עם אני עושה תנועה מסויימת בנקודה אחת מצמית אותי כאב חד, אז הכאב היה כזה שהייתי ממש נאנק. ועדיין, לא נדאגתי גם אז ונסעתי לאיזה משימה באמריקה הלטינית או משהו והיה ממש בסדר. ואחרי שבוע או עשרה ימים, בלי להגזים, הכאב התחיל להחלש בהדרגה ובסוף נעלם.

עשיתי את כל מה שהייתי אמור, רק שמדי פעם הייתי נזכר בעל כורחי במגבלה הזו, מילל טיפה תוך כדי תנועה, וזהו.

הכאב הפעם היה דומה בעיקר בהתעלמות שלי ממנו. זה היה כאב השינה; חוסר הנוחות כשישנים חבוקים ואז מתעוררים לפתע באמצע הלילה עם יד רדומה וכתף מתלוננת. הפעם המצאתי פטנט מחוכם מאין כמותו. באמת, הרגשתי שיש איזו הברקה ברעיון הזה, ובעיקר בביצועו מתוך שינה. הייתי פשוט מחליף צד, בכל משקל גופי עובר מעליה, מתחבק לצד ההפוך ונרדם. אני לא מבין איך ולמה בכל השנים לפני הייתי פשוט מסתובב.

בלילה האחרון אמרתי משהו שלא הייתי צריך לומר. לפני שאמרתי אותו חשבתי שהוא בסדר ובקנה אחד עם זה שכבר דיברנו על זה שזה לא ימשיך. זה אפילו היה משהו שבהתחלה חשבתי שדווקא יעודד אותה לשמוע. טעיתי, והיא נפגעה ורצתה לברוח. אני חושב שהדבר שהכי מפחיד אותי בעולם זה להעזב לבד בלילה. לא לישון לבד, כן? להעזב. בבוקר את יכולה לקום כרצונך, אבל אם נכנסנו למיטה בלילה אני אתקשה לשחרר אותך אפילו לעשות פיפי. היא רצתה ללכת ואני לא רציתי לתת לה. בשבילה אבל כנראה בעיקר בשבילי. דיברנו עוד, ובכינו, חלקנו יותר וחלקנו פחות, ושכבנו וישנו למרות שאף אחד מאיתנו לא האמין שזה או זה עוד יקרו.

למחרת קיבלתי ממנה הודעה שזה לא טוב ולא נכון לה, ושלא אתקשר או אסמס. וידעתי שזה נכון. אני נזכר בה וחושב עליה ויש כל מיני דברים שאני רוצה לשתף אותה - כשנשברה לי חתיכת  שן טוחנת באמצע איזו ארוחה בשבוע שעבר רציתי להתקשר אליה ולצחוק על עצמי ושהיא תבהל לשניה ואני ארגיע אותה שממש לא נורא. ותחושת הבטן הבודדה ועצבובית שלי הייתה שאין לי עם מי לדבר ולמי לספר - למרות שישבו איתי שני חברים שאחד מהם היה רגיש מספיק לדעת בדיוק מה קרה מהמבט שלי שהתכרכם לפתע והשני התקשר למחרת בין השאר לשמוע אם הכל בסדר. או הסרט ״נברסקה״ ששמעתי עליו היום ואני רוצה ללכת לראות ומיד חשבתי שהיא מאוד תהנה ממנו. ועדיין, אני לא חושב שאני מתגעגע.

קמתי גם הבוקר עם כאב הפנטום בכתף החיבוק. כל תוכניות הסוף שבוע שלי בוטלו ובהברקה של רגע החלטתי אחרי יותר מחודש שלא התאמנתי לעשות לעצמי יוגה ריטריט (אין לזה מילה בעברית, נכון?) וללכת לשניים שלושה שיעורים ביום בסטודיו שליד הבית וגם בעוד כמה שרציתי לבדוק מזה זמן. בתחילת שיעור הבוקר הכתף עדיין כאבה כל ך שהייתי צריך להניח את הזרוע על בלוק כשנשכבתי על הגב עם הידים פשוטות לצדדים. לאט לאט התחלנו להמתח ולהתחמם ותוך רבע שעה הכאב פחת עד כדי שיכולתי לעשות הכל. בסוף השיעור הוא כבר נגוז לגמרי.

ומחר אולי אפילו אכתוב.