אנחנו משחקים במין סחרחרת ריקודית מהירה ומרהיבה. את שולחת לי פתקאות קטנות, מרובדות להפליא במסרים שעוברים מבין השורות ישר לבטן שלי. אני מחזיר כמעט אינסטקטיבית. לא עוצר לנסח ובכל זאת מעצב את מילותי למשעי.
אני מתלהב ממך ומתרגל אליך, בסדר זה והפוך בעת ובעונה אחת. המהירות עולה עם כל חליפה כזו ואנחנו מחוללים מהר יותר ומהר יותר. שנינו יודעים שזה רק משחק, ושנינו יודעים שלך זה הרבה יותר רק משחק מאשר לי.
בפתקה האחרונה שאני מחזיר אליך יש טעות בשפה שלנו. שיבוש שאמור היה להיות שם איננו. ראיתי אותה ואני יודע שהיא שם והחלטתי לא לתקן אותה, כי אני רוצה לדעת עד כמה זה משחק ועד כמה זה אמיתי.
אני לא שומע ממך דבר, ויומיים אחרי מקבל מכתבון מנומס וחביב שנכתב לחלוטין למישהו אחר, הנקודות נקודות, הראשיות ראשיות, התחיליות תחיליות וכל העיניים מנוקדות כהלכה. הלב המחולל שלי שנזדקף לראות תגובה ממך כבה, לא בדרמטיות אבל מיידית. כמו מפסק הקשר שלנו שכובה. נותר הרמץ העומם של אולי נפגש, אבל הוא כתוב בשפה שהיא לגמרי לא שלנו. יש שם נקודה מיותרת אחת, בודדה, מנציחה.
אני מרים את עיני, מסתכל על הזקן שממולי ברכבת מדבר לעצמו בקול רם, מתריס. יותר מאת המילים קלטתי את הצורה. ואת החבר שלך שמעולם לא הזכרת ועכשיו הוא מרוח על פני האימייל בשלושה מקומות שונים, מחוייכים. אני נושם ועובר הלאה, כמו שידעתי שאוכל.
וזה חבל, אבל אני בסדר עם זה. כי אני תמיד אעשה טעות כדי לבדוק את הגבולות או כי לא ידעתי או כי בא לי לשבור את הכלים. ואם את לא רוצה להמשיך לשחק ככה אז זה טוב, כי את צריכה למצוא לך שותף למשחק שאיננו אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
