אני הולך במעלה שדרת לקסינגטון ושם לב לאיזה זקנה שיושבת עם המדרכה, נשענת לגדר של אתר בניה.שערה לבן והיא עטופה במין פליס לבן. אני ממשיך ללכת כמה צעדים והמוזיקה האגדתית והפנטזיונרית של ג׳ואנה ניוסום באזני.
אני נעצר ומפשפש בכיס הקדמי שלי. בינות הבלגן והמפתחות יש שם שטר של דולר ואני מנסה לשלוף אותו בלי להפיל את כל שאר האוצרות. אחרי שניים שלושה נסיונות אני מצליח, וחוזר אל האישה. היא לא מקבצת נדבות ולמעשה עיניה נעוצות בקרקע ודומה שהיא לא מבחינה בי. אני תוחב את השטר מתחת המטריה שלידה כדי שלא יעוף ברוח ומשתדל לא להפריע לה. היא מבחינה בי ותולה בי מבט שואל עד שהיא מבחינה בשטר. היא לוקחת אותו, אצבעותינו נפגשות לשבריר שניה והיא מעלימה אותו במהירות. היא מחייכת ברפיון ואני מחייך חזרה במעט מבוכה וממשיך ללכת.
אחרי כמה צעדים מכה בי צונאמי של רגשות ועצב, ואני לא יודע אם הוא קשור אלי או אליה. כמה צעדים נוספים אחר כך, אישה שלבושה בבגדים שקטים אך לצווארה מטפחת שנראית יקרה מאוד מנסה לקשור שיחה עם איש שהלך מעט לפני. היא מנסה למכור משהו, כמובן, ואני שמח שהתעכבתי והתחמקתי מהצורך להדוף את אשת המכירות ומזימותיה. אני ממשיך לצעוד ומבין שהאישה הישובה לא הייתה סתם קבצנית. אני יודע שלא אראה אותה שוב בדרכי חזרה. הבד הלבן שהתכסתה בו היה בוהק הרבה יותר מדי בשביל לשמש שמיכת רחוב - ותואם בצורה מטרידה לגוון הלבן של שערותיה.
כנראה החסד שעשתה עימי בהתחמקות מהמוכרנית היה גדול מששערתי. די ברור שהפרעתי לה אבל היא קיבלה זאת בהבנה בגלל הרצון הטוב שלי. אני ממשיך לצעוד אל רופא השיניים ולפתע יודע שגם הפעם, למרות חששותי, לא יהיה צורך בטיפול השורש שמרחף מעלי כאיום זה זמן. אולי גם אצליח לכתוב היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
