מסתובב, ולפעמים הולך

אז אטבול את קצה עטי במים הלא-כל-כך קרים.

אני כבר הרבה זמן פה בארה"ק,ורוב הזמן מרגיש כאילו מעולם לא נסעתי. אפילו אינגלישיתי המצוחצחה מחלידה קשות ואני מוצא את עצמי מחפש מילים פשוטות יחסית בחוסר אונים

{ ברקע מתנגן הקטע הזה של ג'ייסון מורן. מעטים הקטעים שמזמנים את המוזה בכזו עוצמה. }

עכשיו כבר פחות, אבל בכל החדשים הראשונים פה דימיתי לראות כמעט בכל אישה ברחוב שתי נשים מעברי. האחת, וזה לא מפתיע, נוגה. היא הייתה באמת החברה הראשונה שלי, והראשונה שאהבה אותי באמת - מבחינתי, אי פעם. זה לא נגמר יפה; למרות שטוב שזה נגמר, כנראה שיש לי הרבה ענינים בלתי גמורים איתה.

השניה היא טלי. כמעט לא זכרתי אותה ביומיום שלי, ובכל זאת חשבתי שראיתי אותה איזה חמש פעמים ביום. שכנה שלי, קטנה ממני בקצת. אף פעם לא ממש ראיתי אותה עד שיום אחד היא הסתפרה קצוץ ואפשר היה לראות את העיניים והפנים - להגיד 'הנאות' או 'היפות' יהיה מדוייק, אבל הנכון ביותר יהיה 'המלאות אופי'.

דיברנו המון, היינו מטיילים שעות ביחד עם הכלבים שלנו, ולא קרה שום דבר מעולם - אפילו המתח שאמור היה להיות היה מין ניחוח קל של משיכה, שרוב הזמן לא הפריע.  ברגע שניסיתי להעביר את יחסינו למשהו יותר ממוסד (ז.א., להפגש שלא במסגרת הטיולים עם הכלב) היא נעלמה. מאז כמעט לא דיברנו, והנה, פתאום נורא רציתי לראות אותה.