מסתובב, ולפעמים הולךזו אולי אחיזת עיניים, אך אין לי אחיזה אחרת |
| 5/2007
חלמתי.
אלכס ואני הלכנו לחפש משהו, לחפש מישהו. אולי סתם מתוך נוסטלגיה; לא הייתה הרגשה של דחיפות. עברנו ליד בנייני אבן גבוהים, בתי דירות כמו בבית הכרם או בגבעה הצרפתית. הגענו לבתים האחרונים ברחוב ואחריהם היה יער אורנים ירושלמי כזה, עם מליוני מחטים יבשות שמתפצפצות תחת כל צעד. הגענו לבית האחרון וזה היה גן הילדים שלי. החלונות היו סגורים ומסורגים ועל שלט מתכת כבד, ישן וחלוד היה חקוק שם הגן, כך ידעתי שזה המקום. לא זיהיתי אותו.
קיצרנו דרך היער והגענו לרחוב מעל, ולבניין הקיצוני בו. נכנסנו מהכניסה האחורית, מהחצר, ועמדנו בסלון. לימיני היה המטבח וממולי פינת האוכל בה ישבה אמא בגבה אלינו ואכלה. מרק. הדירה הרגישה מוכרת וידעתי איפה כל החדרים למרות שמעולם לא הייתי בה. הרהיטים היו פשוטים והכל שידר שקט. אמא קמה אלינו וחייכה. היא ליטפה את ראשי ושמחה לראות אותנו. דיברנו קצת; כשהתעוררתי זכרתי על מה אבל עכשיו כבר לא. הלכתי לישון. חדר השינה היה מעבר למסדרון קצר, משמאלי. נכנסתי והייתה שם מיטה גדולה עם כיסוי כחול. הלכתי לישון. נרדמתי מיד וישנתי היטב, מה שכמעט לא קורה לי. כשהתעוררתי הלכתי לשרותים. ידעתי שאמא כבר אינה וקיבלתי את זה. כשגמרתי בשרותים לא הצלחתי להתנקות. ניסיתי וניסיתי ולא הצלחתי וזה תסכל אותי מאוד. יש כאן הרבה שפה נקיה - בחלום המילה 'קקי' הופיעה לא מעט. הרגשתי תערובת של בושה ואשמה. דבי באה ועזרה לי, וקיבלתי את עזרתה בשמחה מהולה בחשש מה. התעוררתי. רובי בכה 'אבא אבא' בשנתו. ניגשתי אליו וליטפתי אותו. הוא לא רצה שאלך וחיכיתי עוד כמה דקות. היה קצת אחרי חמש ורציתי לחזור לחלום שלי. חזרתי למיטה בזהירות שקטה וחיבקתי את אישתי. היא הסתובבה לצד השני והתרחקה. שמתי יד על מותנהּ והיא התרחקה עוד. ויתרתי והלכתי לישון. אני חושב שהמשכתי את החלום, אבל כבר לא זוכר איך.
חשבתי על החלום הרבה במשך היום. אני לא זוכר אף פעם שחלמתי על אמא. חשבתי הרבה גם על הדירה; למה הכרתי אותה כל כך טוב? ניסיתי להזכר בצורתן של כל הדירות שגרתי בהן. להפתעתי הצלחתי להרחיק עד הדירה בקריית אונו ממנה עברנו לירושלים כשהייתי בן שלוש או ארבע. הדירה שבחלום לא הייתה אף אחת מהן. המחשבה על הדירה ברימון הפחידה אותי קצת. הייתי שם כשהייתי בגילו של רובי ואני זוכר היטב פרטים מהדירה, את המדרגות הארוכות והמעקה הגבוה שלהם, את זיוה השכנה ממתחת (אני חושב שהדירה שלנו הייתה מימין ושלה משמאל, אבל על זה באמת אני לא אשבע) שהדירה שלה הייתה בדיוק באותה צורה אבל נראתה והריחה אחרת לגמרי. שהייתי יורד לבד בין הקומות והולך אליה, כנראה שתחושת ההישג היתה חזקה מספיק כדי לשמר אותה, אהם, שלושים שנה מבלי שפתחתי את הזיכרון הזה אף פעם עד עכשיו.
ועכשיו רובי בגיל הזה. בגיל שבו אמא שלי כבר לא לגמרי הייתה שם, בואכה הגיל שבו היא כבר לא הייתה בכלל. בגיל שבו להיות חמוד ולִרְצוֹת לְרַצּוֹת ולעשות מה שרוצים ממך זה מכמיר ושובה לב וזה מה שאתה יודע. בגיל שדברים לא מצליחים לך למרות שאתה נורא רוצה ולא יודע למה. בגיל שאתה רוצה דברים שאתה עוד לא יכול לקרוא להם בשם אבל אתה רוצה אותם בכל מאודך ולא מבין למה אי אפשר. בגיל הזה שבו חלק גדול ממני עוד תקוע.
בואכה הגיל שבו אם כל הדברים ימשיכו במסלול שהם עכשיו יהיו לרובי אבא או אמא, אבל בכל פעם רק אחד.
ואני מסתכל על עצמי, ולפתע מבין; בעיני אני אני עדיין חמוד כזה, מה יש לא לאהוב בי? חביב ונוח, לא תמיד מוצלח אבל עם הרבה חן ולא הרבה אצילות. קצת כמו כלבלב כזה. כבר מודע לפוטנציאל העצום אבל עדיין לא מאמין שאני מסוגל להפוך אותו ליכולות. ובליבי אני מרגיש קר ובטוח שאמנם אין לזה סיבה, אבל מה שלא אקבל זאת אהבה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
