מסתובב, ולפעמים הולך

יש לי שני דברים שכתבתי והם טובים בעיני ובין כל ריבוא הפלטפורמות קשה לי למצוא להם אכסניה ראויה. בנוסף, יושב לי בטיוטות פוסט שהולך ומתארך עד אין קץ ומתאר בפרוטרוט מביך ערב אחד (והאמת, אפילו לא כזה מעניין) משבוע שעבר ועוד בזמן הווה כי ככה זה היה כשהתחלתי אותו. אני מרגיש קצת לא נעים להפיל עליכן את הגבבה ההיא כך לפתע בלי אזהרה מוקדמת אחרי חודשים כה רבים ללא ציוץ מצידי, ועל כן אני מרכך ראשית עם שני הקטעים שאני לא מצלח לקטלג. תהיו טובות. 

-

הוא היה צעיר ונמוך. אולי בן 17. וחתיך כזה, בסגנון גטו מוקפד. אם הוא היה עומד לידי הייתי מחייך אליו גם כי הוא נראה טוב וגם כדי להוכיח לעצמי ואולי גם לו שאני לא מתגזען. 

אבל הוא לא עמד. הוא רץ על הרציף של הרכבת התחתית. הוא רץ מהר מדי וההבעה שלו הייתה ריקה לחלוטין. כשאנשים ממהרים לרכבת הם רצים מהר  אבל עדיין משקיעים מאמץ בללבוש הבעת דחיפות של ׳אני נורא מאחר׳ או ׳אני בדרך למשהו חשוב נורא׳ או ׳תמותי כבר זקנה איטית׳ כי יש להם אינטראקציה מסויימת עם האנשים שהם עוקפים אותם או החלאות המרגיזים שירדו כבר מהרכבת ואינם ממהרים לשום מקום. הם יעקפו בתחרותיות או בזלזול אבל ישקיעו את המאמץ הבלתי מודע הזה בהתאמת ההבעה להרגשה שלהם - המוח הזוחלי של האינטראקציה החברתית. בניגוד למוח הזוחלי האמיתי את החלק הזה שכה קרוב לתת התודעה אפשר לכבות. זה מה שעשה הבחור הצעיר וכשהוא רץ לידי, מכת הרוח מתנועתו המהירה מורגשת, שמתי לב לכל זה אבל לא ממש באופן מודע. הריצה המהירה מדי הייתה שקטה לחלוטין, כמו גם פניו שנחקקו בזכרוני בהקפדה יתרה משום מה. הרגשתי שמשהו לא בסדר ולא מתאים אבל החנקתי אותו. כחמש שניות אחרי כן שמעתי צעקה קצרה. אישה צעירה נטולת ארנק רצה באותו כיוון. היא השקיעה את המאמץ המנטלי הדרוש בהבעה של זעם, עלבון ואין אונים. היא רצה לאט מכדי לתפוס אותו. 

-

אני רוצה שכשנפגש, במקרה או לא, בעוד כמה שנים אוכל להציג לך בשלווה את החברה שלי / אישתי / אם ילדי שתהייה איתי אז. נהיה מנומסים זה לזו וכולם לכולם ונחייך בחום אמיתי. 

ואת תוכלי לראות שהיא קצת דומה לך, אם במבע, בחיוך או בתנועה מסויימת; או שנדבר קצת והדמיון יזדקר מאיזה משפט שנאמר בלי שימת לב בכלל. ותדעי, שלא עברת לידי כמו שחששת שקרה. תגלי בשמחה שנותר משהו ממך בי. 

ואני מקווה, שיהיה באישך משהו שדומה לי. 

קשה לי להתיישב ולכתוב. יש לי כל מיני סיבות אבל אני לא באמת יודע למה.

אחרי כמה שנים טובות של תיעוד חלומות כמעט אובססיבי אין לי כוח לקום בבוקר למחברת ולנסות לשפוך למיעוט המימדים הכתוב והמונצח את המארג המורכב של עלילת חלום מלא, אמיתי.נתקלתי לפני כמה שבועות במחברת ישנה וישבתי לקרוא בה. היו שם הרבה חלומות וכמה דברים אחרים. החלומות היו משעממים כמו חלומות של מישהו אחר; רוב הדברים היו משתפכים מדי, כאילו לכאורה נוגעים מדי, מרגיזים מדי.

אני חושש שקצת איבדתי את הסבלנות לעצמי ודווקא לא בקטע רע. אני רגיל מאוד לאהוב דברים שכתבתי בעבר וזה עדיין נכון לגבי מה שאני כותב באמת; חלק (אפילו רוב) הפוסטים שלי כאן, שניים וחצי סיפורים, כמה שורות שנוטות לליריות אבל לא רעות. אז אין לי איזו תובנה סדורה אבל הכתיבה נעשית יותר עצורה ופחות זורמת - או בעצם, עצם הישיבה לכתוב נעשית כזו.

אז משנואשתי מהפתרון לחיים שהחלומות יתנו לי אם רק אכתוב אותם, מדי פעם התחלתי להתעורר עם שיר בוקר. השירים קלים לי יותר לזכירה ורחוקים מספיק מהאני המשתבלל כדי שאוכל להקשיב למה שיש להם להגיד עלי. הראשון שאני זוכר הוא לא ביום ולא בלילה.

http://www.youtube.com/watch?v=7l6iWDXZnBg

ואחת התוצאות שלחה אותי למסע אינטרנטי מרגש :

http://aya-katz.hubpages.com/hub/My-Grandfathers-Voice-Recordings-of-Benzion-Katz

כמה ימים אחרי זה פס הקול של הבוקר שלי היה זה:

http://www.youtube.com/watch?feature=player_detailpage&v=2Lq6joI5Cns

והוא לא הפסיק להתנגן לי ימים. אם תקליקו על לינק אחד בפוסט הלא-קוהרנטי הזה, זה הכי מומלץ.

ואחרי כן, http://grooveshark.com/s/Canta+Y+No+Llores/3Ywql9?src=5 המצויין שכמובן התחיל משלושה מריאצ'ים ברכבת אבל לגמרי משובח בזכות עצמו ולאלו מכן שאינן דוברות את השפה פירושו - תשיר במקום לבכות, עצה שבכל פעם נראית לי יותר רלוונטית.

- & -

בנתיים, ובאמת בלי קשר לכלום, הבן שלי הולך וגדל להיות אמריקאי לתפארת. רוב הזמן אני בסדר עם זה - הוא שמח באופן בולט וזה הכי חשוב. לעיתים, לפני שאני מספיק להגיד לי לחכות שנגיע לגשר אני נבעת ממה שמצפה לו ובעיקר לי; ההתמודדויות עם התבגרות אמריקאית שאני לא מכיר את הקודים שלה, ההרגשה של להיות מהגר בעיני הילד שלך שחשבתי שאכיר אותה רק מספרים והנה היא באה לנקוש על דלתי או-טו-טו. והכי מפחיד, שאפילו אם אצליח לגרור אותי ואותו ארצה - דבר שהוא משתוקק אליו עד מאוד - יהיה כה קשה לגשר על הפערים, הציפיות, לא לתלות אכזבות במיקום זה או אחר. לפעמים אני חושב שאני צריך לשחרר ולו רק כדי לחסוך לו את דילמת המהגר. זה עדיין לא מאוחר מדי...

ואז אני חושב על העברית, ועל החברים שלי והאנשים והנשים שקשרתי ונקשרו לי בחיי ואני לא מוכן לוותר, וגם לא להאמין (בניגוד להגיון כמובן) שהעומק והיופי הזה אפשרי באמריקאית.

ככה זה.

- & -

מישהי/ו הגיע/ה הנה בחיפוש "הייתי צריך לעשות אחרת". כשאני חיפשתי את המשפט הזה כבר לא מצאתי את הבלוג. אני רוצה להודות לאותה עוברת אורח או לאותו עובר ושב על הסיכום הקצר והמדויק לכמעט עשר שנות בילגוג.

- & -

ומכל הממ הזה של ממים, זה הכי מצחיק אותי: http://hazfalafel.com/tagged/%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%A9%D7%9B%D7%A0%D7%96%D7%99%D7%9D

אתמול היה השלושים וחמישה במאי. כשחקרתי קצת באינטרנט התברר שרובם המוחלט של האיזכורים הוא לשם הקוד לארועי הרביעי ביוני בכיכר טיאנמן בסין - הממשלה הסינית רדפה כל איזכור לתאריך הזה ולכאורה בלי קשר לאריך קסטנר כל מי שמנסה לעוף מתחת הרדאר של ממשלת העם משתמש בשם של ספר הילדים המשעשע והיצירתי הזה. עם או בלי קשר קראתי קצת על קסטנר, חייו ויצירתו בזמן השלטון הנאצי. מסתבר שלמרות דעותיו ההומניסטיות, פלורליסטיות ואוהבות האדם באופן כללי אחרי כמה איומים מצד הממשל (ואחרי שנעצר, נחקר וכתביו נשרפו) החליט לשתף פעולה וכתב תעמולה לצרכי הנאצים. למרות הביקורת הלא חבויה בכלל במאמרים, לא יכולתי שלא להזדהות איתו, לא כל שכן להבין. הוא היה אדם מוכשר, רגיש ואוהב. והוא לא היה אמיץ במיוחד. והוא שרד, כמו שהרבה אחרים עשו כל מיני מעשים כדי לשרוד. קראתי את לבד בברלין. מוטיב מוגי הלב הדהד לי בחוזקה. זה, וממולו האומץ לחיות לפי האמונה בעולם שהשתגע. 

"שתי המעלות [...]: אומץ לב ופקחות. ועתה כתבו על לוח ליבכם את אשר אומר לכם: אומץ לב בלא פקחות אינו שווה פרוטה; ופקחות בלא אומץ לב - כקליפת השום היא! [...] כשיהיו אמיצי-הלב פקחים והפקחים אמיצי לב, אותה שעה - ורק אותה שעה - יראו באמת סימנים לבוא הדבר המופלא, שפעמים רבות כבר דימו לראותו, הלא הוא - קדמת המין האנושי" (הכתה המעופפת, אריך קסטנר, 1933)

אני קורא לרובי את הספרים שלו שגדלתי עליהם ועד היום אני אוהב אותם מאוד. התחלנו בשלושים וחמישה במאי שהצחיק וריתק אותו, עברנו לאורה הכפולה עם מוטיב הגרושין שלדעתי ניסח לרובי הרבה דברים שלא היו לו המילים בשבילם והביא לשאלות נכוחות, לא פשוטות וחכמות ששמחתי מאוד ששאל והשתדלתי לענות עליהם בכל גילוי הלב. מעבר לעריכה הלשונית שאני עושה לספרם האלה - יש לי מהדורה ארכאית משנות השבעים המוקדמות עם תרגום של אלישבע קפלן מתחילת שנות החמישים - הייתי צריך להתמודד גם עם הקושי הרב שלי לעשות עריכה לתוכן. רוב הסיפור הוא מהחיים וראוי לכל גיל וממש קשה לי המחשבה שיום אחד רובי יקרא ויראה שסיננתי לו תכנים, ובכל זאת היו מספר צדדים בעלילה שנטו לסקסיזם וסתם רוע לב של דמויות משנה שקצצתי.

שלשום התחלנו את פצפונת ואנטון שהוא כה נוגע ללב ומשעשע ומותח ופשוט מצויין (ולעת-עתה לא זקוק לשום עריכת תוכן) שרובי מתעקש כל הזמן שאוסיף לקרוא לו. הוא ראה את הכתה המעופפת בספריה וביקש שזה יהיה הספר הבא. אמרתי לו שאת זה ייקרא לבד כי הוא לילדים גדולים יותר והוא פצח במתקפת שכנוע שסביר שלא אעמוד בה - "אבל אני אוהב שאתה מקריא לי!"...

ביקרתי חברה שלי לפני כמה ימים. דיברנו על הגבר החדש שהיא יוצאת איתו. יש גיל שבו החברות שלך יוצאות עם גברים ולא עם בחורים. היא מכירה אותי הרבה זמן והייתה לידי בכמה תהפוכות חשובות. הוא מצא חן בעיני בישירות שלו ובכנות. היא הראתה לי את התכתבויות אתר ההכרויות שלהם ואת התמונות שלו - זיהיתי בו הרבה כאב והרבה יושר. אמרתי לה שתיזהר; הכאב הילדי שלנו של ההורים המזניחים וכאלה הוא לא זניח, אבל לו יש כאב אחר, חזק הרבה יותר. אני לא חושב שזה רע ונראה לי שיכול להיות להם נעים יחד גם אם זה לא ההפילי-אבר-אפטר המיוחל, אבל צריך לדעת מראש. 

ברכבת חזרה, מאוחר, הרגשתי ביתר שאת את התהליך הזה שאני עובר שהוא תהליך איטי ולא פשוט. אני כל כך רוצה להאיץ אותו, לקשור אותו לציוני דרך ותאריכים חשובים שעומדים להגיע. הייתי אמור להיות החודש הזה בשלב אחר; השתוקקתי להיות שם אבל אין לי ברירה אלא לכבד את איפה שאני נמצא, את איפה ששמתי אותי. אני מתמודד עם השדים שלי לפני שאהיה ראוי להגיע למקום בו אני רוצה להיות גם אם זה אומר שאני אאחר, אפספס את המקום הזה. 

מתגלים לי שדים נוספים שלי, דברים שעלי להתמודד איתם. אני מתקדם ומתגלים לי נדבכים נוספים בדרך. אני מרגיש את הכנפיים הגלומות בי מתמלאות, משתרגות. עדיין, אני כרוך בגולם שלי ולא אוכל לפרוץ ממנו עד שהצמיחה הפנימית שלי תושלם. אני מקבל חיזוקים ממקורות בלתי צפויים; מהאב הישראלי השני בבית הספר שמגדל את הבן שלו כמעט לבד, מהחבר של ידידה שפגשתי דרך רובי שגידל שלושה ילדים לתפארת ושידו שלוחה בכל עם התלהבות נעורים אמיתית והייתי מחליף את מקומי במקומו כהרף עין, מהחברה שחולקת איתי משרד ואהבה מרירה לארץ מולדת אהובה ומחורבנת שעברה המפואר מאפיל על ההווה המצ'וקמק, צר העין והמפגר שלה.

אני יותר ויותר מודע לאנוכיות שלי שקבורה תחת הררי התחשבות, עזרה ונחמדות כללית. לנטיה שלי להעלות קורבן לדחפים, לתשוקות ולרציונליזציות שלי את מי שאוהב אותי, מי שקושר את חייו בחיי מבחירה או מאילוץ. אני כל כך לא אוהב אותי כשמסתבר לי, תמיד בדיעבד, ששוב עשיתי את זה וכמו שאמר אמון הנסי, אני חייב לפרוק מעלי את הנשק הלא מודע הזה לפני שאוכל להמשיך. אני יודע שאצליח. בכל פעם שאני מרים את הראש מתברר לי כמה רחוק אני מהמקום שאני רוצה להיות בו (או חמור מזה, מהמקום שהאמנתי שאני נמצא בו...), אבל אני גם יכול לפרגן לעצמי כשאני רואה כמה  הרבה התקדמתי.