מסתובב, ולפעמים הולך

הייתי אתמול באיזה ערב לימודי-צוותאי-בית מדרשי.

במסגרת ההתעוררות היהודו-ניו-אייג'ית של חברותות ופולמוסים, אני חושב שזו גיזת הזהב. באמת, אירגון קפדני עם תלמידים שנבחרים בקפידה וכולם אמנים, אינטלקטואלים וברובם יהודים מאוד. מצאתי חן בעיני אחד המארגנים, אולי אפילו הרוח החיה, סופר מדהים שנפלתי עליו לגמרי במקרה, רובי נמדר. הוא כותב בדיוק עלי ואלי עם הניו יורק הזה תקוע בכל חור, ובכל זאת אני חושב שהספר שלו יהיה מרתק לכל מי שקורא ואוהב עברית.

התחלתי את הערב בתחושת חוסר התאמה קיצונית. הם כולם אינטלקטואלים משכמם, ואני טכנאי ששולח עטו לעיתים בלכתוב משהו. התחושה הזו לא נעלמה גם בסוף, אבל היא בהחלט נחלשה. הערב התחיל כשכל אחת מציגה את עצמה, שם ומשפט-שניים. כשאני ממתין לתורי לא הצלחתי לגייס שום תואר שלא קשור לטכנאות ושינוע ביטים. הרגשתי את הגריז המטאפורי תחת אצבעות ההקלדה עטויות הצאוורון הכחול שלי.

אמרתי משהו על זה שאני משדך בין טכנולוגיות שונות ובכוונה השארתי את זה ערטילאי, ושאני כותב. עבר בשלום. ככל שעבר הזמן נזכרתי שאני בעצם יותר מזה; עם התעצמות הדיון והתפשטותו לפסיכואנליזה, לבלשנות, אפילו קצת מתמטיקה - לא נשרתי בשולי השיח. התעניינתי, אפילו תרמתי מעט.

באיזה שלב מישהו הזכיר את בובר, ומיד הבנתי שאיזה כוח עליון או מישהי מלמעלה קורצים לי. הפילוסוף היחיד שדנו בו הוא זה שאשכרה קראתי כמה פרקים ממנו! בכל שנה אקדמית עוסקים שם בתמה מרכזית אחת ומנתחים, לומדים ובעיקר יוצרים עליה וממנה. בהתאם לקריצה מהעליונים, הנושא השנה הוא אמא, שזה כמעט לא מפתיע כי כידוע, העולם כולו מסתובב סביבי.

דיברנו על ההיסטוריה של קבלה, בחנו קטע מספר הזוהר, התפלפלנו על האם המקראית ועל לילית ומשמעויותיה. על הסיפורים הכמעט חלומיים באיכותם, על ההשפעה הגוברת שלהם היום והאם זה מקרי או לא. דיברנו על המיניות המתפרצת והמורכבת של הנשים במיתוסים לעומת זו הפשוטה, הבסיסית, של הגברים. על ההקשרים לטבואים של גילוי עריות, של תאווה, של שליטה. השתמשתי בשרירים מוחיים שהיו לי רדומים לגמרי; לא המצאתי גילויים מרשימים, פשוט ישבתי ולמדתי וקלטתי כמו ספוג - דבר שכבר חשבתי ששכחתי איך עושים.

אני מקווה שיותר לי להמשיך להיות שם. זו לא הצטנעות בכלל, עברתי על התאורים של שאר המשתתפים ואני בכלל לא בליגה הזו. לא בקטע של חכם או מוכשר מספיק, אלא בקטע של מעשיוּת. אני פשוט לא עשיתי כל כך הרבה דברים עד עכשיו.

בשורה התחתונה והאופטימית, אני חושב שאני יודע מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול. אני רוצה להיות אינטלקטואל.

היום חלמתי עליך אחרי די הרבה זמן שלא. לבשת שמלה טורקיזית נאה ורשמית קצת. קצרה, ונהניתי לראות את הקוים שלך מהודקים תחתיה. את ההליכה שלך, שמשדרת נשיות ואותך בלי שאת מתכוונת בכלל. יצאנו לגן של הבית הגדול, דיברנו. זו הפעם השלישית שאנחנו נפגשים כך בחלום, ציינת. רצית לדעת מה שלומי, איך אני מסתדר. לא אמרת, בלעדייך.

התנדנדת בנדנה הישנה, התלויה מעץ הערמון. כאילו היינו שם כל חיינו ובכל זאת זה לא היה הבית שלנו. סיפרת שאצלך הכל טוב, אתם מסתדרים, מתקדמים. נתתי בך מבט חוקר ובחצי חיוך התוודית. כן, אני בהריון. לא כאב לי לשמוע כי ידעתי שזה יבוא. חייכתי אליך, ליטפתי את ראשך. לא הייתי צריך לומר, רק להסתכל לך בעיניים וידעת שאני שמח בשבילך, בשבילכם. 

חזרנו לחצר הקדמית; החזקנו ידיים לקצת ומיד כשזה הפך מוזר הרפינו. הוקל לך שסיפרת לי את זה, ולי הוקל לדעת. נפרדנו. שוב. הפעם באמת.

נ.ב

אחרי שסיפרת לי, ראשי הומה, ניסיתי לומר לך שעדיין את יכולה לחזור כשתרצי, שאקבל אותך ואת ילדייך ואת הכל - ובעודי חולם אמרתי לי, זה פסיכי לחלוטין ואתה מתדרדר. זה הזמן לעצור, זה הזמן לוותר.

עכשיו מתנגן לפתע השיר שהעברת לי ובמין שיכחה לא אופיינית, פרוידיאנית, שלחתי לך אחרי כן חזרה. somebody that I used to know. 

אתמהה.