הוצאתי חסה מהמקרר וכוס הקפה שהותרתי בו מהבוקר נפלה, התיזה תוכנה על מגרות הירקות והריצפה. הלכתי להאכיל את הארנבת, רציתי לפנק אותה באוכל טוב במקום החציר היבש הרגיל שלה.חזרתי והבטתי במקרר הפעור לרווחה, בשלולית הקפה המכוערת עם הספל כאי תכול במרכזה.
רציתי לחזור לשבת על הספה, לקרוא עיתון כמו קודם. שהכתם ישאר לו, יתווסף לקופסת הלגו שהתהפכה לי לפני יומיים ונשארה הפוכה על הקרקע, רק מעט מלבני הלגו זלגו מתחתיה וזה היה תרוץ נהדר להשאירה על כנה - או הופכו. שיצטרף לארגזים מהמעבר שעוד לא פרקתי, לחולצות והמכנסים שהפכו קטנים ממידתי וריבבתי אותם בפינה זנוחה, לכאורה מיועדת לבגדים לתרומה לנזקקים צנומים ממני.
לא הותרתי אותו, את הכתם. לא נכנעתי להתלבטות הקשה אם לספוג אותו בנייר בזבזני וקל להעלמה או במטלית שתצטרך ניקוי ובסופו של דבר תהפוך מצחינה משימוש וחלקיקי חלב חמוצים. בחרתי במטלית. ניגבתי וספגתי, תחילה מהמקרר ומירכתי מגרות הירקות ואחר כך מהריצפה. שטפתי וספגתי שוב.
כשהייתי מאוהב, הייתי מנקה מיד את תקלות הבישול של אהובתי. כששמטה ביצה או מחבת מלאה רוטב, נזעקתי מיד וקפצתי לנקות ולהעלים את הליכלוך - ראיתי את התיסכול שלה מפעפע, דמיינתי בבת בכי מגיעה ומיאשת ומיד ספגתי, ניגבתי, מרקתי, צחצחתי.
בסוף, היום, ניקיתי. ואז, לראשונה זה חודשים, כתבתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
