לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מסתובב, ולפעמים הולך

זו אולי אחיזת עיניים, אך אין לי אחיזה אחרת

כינוי:  קיפוד בחורף

מין: זכר

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אז, ביוש? יאללה ביי?


 

זה באמת התחיל כבר לפני לפחות שני חיים.

 

התחלתי לכתוב כאן ב2002, מחקתי איזה פעם ומאז ועד היום כתבתי בתדירות הולכת ומתנמכת.

 

יש פייסבוק ( https://www.facebook.com/mikipod ) ויש וורדפרס ( shooshwp.wordpress.com ) ובשניהם אני כותב מעט ועם הרבה פחות התלהבות משכתבתי פה.

 

ובאמת הגיע הזמן לשחרר את הגופה הזו שתרקיב לה בשקט, למרות שעדיין משמח אותי לקבל אימייל נדיר שאחת הבלוגריות שעקבתי אחריהם עידכנה.

 

שוב ניו יורק ושוב חורף, כפי שהיה כשהייתי זעיק וקטון והתחלתי לכתוב פה וגיליתי לי כמה שזה עושה לי טוב, לכתוב. 

 

היו שלום, תודה, דגים.

 

 

נכתב על ידי קיפוד בחורף , 6/12/2017 16:40   בקטגוריות ארסבלוגטיקה, האח הגדול, הגלות, מזון לנשמה, אקטואליה, מפגשי ישרא-בלוג, פסימי  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זקן ארוך לי


לסבסטיאן היה מין זקן מדובלל שכזה והוא מולל כל הזמן את שני קצותיו בין האצבעות. התוצאה הייתה מין זקן תיש מפוצל, כמו קרני שטן קטנות, מהופכות. זקן שכזה שלכאורה לא הסתיר את פניו אבל אי אפשר היה להתעלם ממנו. 

נפגשנו באומטפה, הר געש כפול על אגם מנאגואה הענקי. באמצע הנסיעה לנמל באוטובוס עמוס ומקרטע, לפתע הוא הופיע ונופף לנהג לעצור. אין לי מושג מאיפה הוא הופיע, עליז וקורן כמו שרק סקנדינבי גולה יכול להיות. הוא עלה לאוטובוס והתישב לידנו. הוא ומייק הקנדי מיד התחילו לדבר ורק כמה ימים אחרי זה הבנתי שלא הכירו ממקודם אלא פשוט תירגלו את החיברות הזה של טיילים שאצלי עדין לא היה טבעי לגמרי וסביר שגם הואט בגלל שכמו כל הישראלי טיילתי בזוג. 

צחקנו על זה אחר כך, באוטילה עם ינון. את מכיר את אייל ועדי? פגשנו בקוסטה ריקה את קובי ויאיר! טיילנו בסאלאר ופתאום איתי קורא לי! איתי שמטייל עם מיכאל! וכך הלאה. עדיין, היינו קצת שונים. ינון טייל עם סיגל, בת זוגו, מה שלא היה מחזה נפרץ באזור הגילאים שלנו. אלי היינו שונים כי כמובן, אני תמיד מיוחד וגם אלי. אבל גם, אני חושב שהיינו קצת יותר רגועים ממעט הישראלים האחרים שפגשנו. לא היה לנו צורך בוער להספיק שום דבר, התוכניות היו תמיד רעיון כללי - אם היו בכלל - והכרנו אחד את השני מספיק טוב ולמספיק זמן שלא הייתה לנו שום בעיה להתפצל ולהפרד, כל אחד וחוויותיו והעדפותיו. 

אני חושב שלא כל כך הבנתי את הרעיון של ״מה שקורה בטיול נשאר בטיול״. הטיילת הראשונה שפגשתי אחרי נחיתתנו המעט טראומטית בפנמה והבריחה לאי טרופי ליד כדי להתחיל את הטיול קצת קרוב יותר לטבע עדיין מבקרת תדיר בחיי, סביר שבגלל שיש לנו ילד משותף. אישה אחרת שטיילתי איתה במשך שלושה או ארבעה ימים אחרי שאלי ואני נפרדנו בגואטמלה עדיין חברה טובה שלי, היינו שולחים גלויות זה לזו לפני שהאינטרנט הפך למפלצת הנוכחית ובשנים האחרונות אנחנו מצ׳אטטים די הרבה ומתייעצים וחברים. כמו שאמרה לי מישהי שסיפרתי לה את הסיפור הזה - הרעיון של one night stand, אתה ממש לא עושה אותו נכון. 

גם עם מייק הקנדי אני עדיין מדבר לפעמים. לפני שבוע הוא שיחק הוקי, כנהוג במחוזותיו, וחטף את הדיסקית בלחי מה שגרר פציעה לא נעימה ובאימייל מבודח הוא סיפר איך הוא נהג לבית החולים ואולץ להתאשפז ולחבוש תחבושת שגורמת לו להראות כמו דמות מסרט מצוייר וככל הנראה תהייה לו מעכשיו אוזן כרוביתית, כשל מתאגרפים. את האימייל המפורט הזה הוא שלח במרוכז למשפחה וחברים, וגם אני הייתי כלול בו.

לפני שנה לקראת כריסטמס הייתי בסיאטל לעבודה והוא בא לפגוש אותי. הגנבתי אותו למסיבת הבר הפתוח של העבודה אחרי שכולם היו שתויים מכדי לשים לב מי עובד איתנו ומי לא. שתינו כקנדים, ובסוף הערב בבר של המלון הוא אפילו שכנע אותי לשתות איתו אבסינט, פחות מארבע שעות אחרי שהצהרתי בפני קבוצת אנשים לא קטנה - הוא לא היה בה ולא ידע על השיחה - שאחד הדברים שאני לא מוכן יותר לעשות בחיי הוא לשתות אבסינט. לפני שהתעלפתי סופית, סיימתי את החלק הנעים של הערב בחוץ, מתנשק בתאווה עם לורן, מישהי שהתחלתי לדבר איתה לפני כן על הבר ויירטתי אותה כשיצאה לעשן. היא הייתה חברה של רייצ׳ל קורי ונרתעה מעט כשהתברר לה שאני ישראלי. סיפרתי לה באיזה צד של העימות הפוליטי אני נמצא והיא התייחסה אלי במעט יותר אמון. יכול להיות שאמרתי לה שדברים כמו הדחפור שהרג את חברתה הם הסיבות שבשלן אני כבר לא בישראל. במצב בו הייתי זה לא הרגיש כמו שקר, מה גם שזו בהחלט אחת הסיבות העיקריות שפחות עצוב לי שאני נשאר פה, לפחות בנתיים. ביקשתי ממנה סיגריה. אני לא זוכר איך זה קרה, אבל לפני תום העישון היינו חבוקים בשפתיים צמודות. היה לה חבר, כפי שטרחה לבשר לי תוך כדי ציחקוק, בלי להתרחק או להפסיק לגעת בי. אני לא יודע אם לי הייתה חברה אז. אבי ואני יצאנו כבר כמה פעמים, שכבנו, אבל לא ידעתי להגדיר עדיין את רמת המחוייבות. שאלתי את עצמי, אם אבי הייתה שיכורה ושוכבת עם מישהו האם זה היה בסדר מבחינתי ומאחר והתשובה הייתה כן, אז המשכתי. החברה שהייתה עם לורן יצאה החוצה והודיעה לה שהולכות הביתה. בוצ׳ית קודרנית שלא התייחסה אלי בכלל, דיברה דרכי ולא הכירה בקיומי. הן הלכו לתחנת האוטובוס וליוויתי אותן בצורה מהוגנת לרוב. דיברתי עם לורן והחברה לא ראתה אותי גם כשחייכתי אליה. האוטובוס הגיע לבסוף וקצוצת השיער גררה את לורן ביד ממני, כמו בסרט טורקי רק בלי הדמעות - לורן חייכה אלי ונעלמה, וסביר שלא חשבה עלי מאז. חזרתי לבר וגיליתי שאיבדתי את צעיף הקשמיר האופנתי להחריד שנתנה לי החברה הרצינית היחידה שלי שמעולם לא שכבתי עם מישהי אחרת כשהייתי איתה. 

המשכנו עם מייק וסבסטיאן לגרנדה ולמנאגואה. התאכסנו יחד במלונות פשפשים וראינו את המעט שיש לראות בניקארגואה.  שלושתם דיברו עם המקומיים בקלות ואני רק התחלתי להבין ספרדית אז לרוב הייתי מתעייף נורא, בעיקר תוך שתיית בירה, ועובר לבהות בכולם בשקט שלא רגיל לי. במלון במנאגואה סבאסטיאן הוריש לנו את הציוד שלו. זה היה היום האחרון שלו לפני הטיסה חזרה לנורווגיה והוא נפטר מכל מה שלא היה לו בו צורך תוך סיפורים מרנינים על החולצה שליוותה אותו כל הטיול, הגזיה שהשתמש בה בדיוק פעם אחת, שק השינה שנאלץ לקנות אחרי שגנבו את זה המשובח שהביא מהבית - כל הכסף והדרכון היו בתיק ליד, והגנב לקח רק את שק השינה והוא עדיין לא מבין למה. במין קמצנות בלתי מוסברת הוא נידב חולצת כפתורים נאה, אך התעקש להתיז את כל כפתוריה ולשמור אותם. אני ויתרתי אבל משום מה מייק לקח את החולצה המושחתת. 

סבסטאין הוציא מתרמילו מעטפה עם תמונות מהבית והתחיל להראות לנו אותן. מייק ישב לידו וראה אותן ראשון, אלי ואני שכבנו כל אחד במיטתו ובהינו, לא מתעניינים יותר מדי בטקס המוזר. זה אבא שלי, ואחי, ואחותי הקטנה שמעתי אותו מסביר. זה בבית הקיץ, אבא שלי וחברה שלי ואני, אמר על אחת התמונות הבאות. מה!? נרעש מייקל, אתה מחזיק לה בציצי! אז? סבסטיאן לא הבין איפה הבעיה. אבא שלך לידכם!  אז מה, אמר סבסטיאן. כשאנחנו הולכים למים היא בחזה חשוף, כמו כולם. ליד ההורים שלך? מייק עדיין לא נרגע. כן, ליד. סבסטיאן סרב להתרשם ומייק קרא לי לתיגבור, דוחף לעברי את התמונה. תראה! זה נראה לך הגיוני? הבטתי בתמונה. אבא של סבסטיאן מימין, סבסטיאן במרכז ומשמאל בחורה נאה, סבסטיאן מחבק בימינו את כתפיה ומערסל לה את השד. זה היה נראה לי מוזר במידת מה, אבל השוק האמיתי ציפה לי דווקא מלראות את סבסטיאן. אותו בחור כמעט נעבעכי שישב לידי במשקפים עגולים וזקנקן דו פתילי מגוחך עמד שזוף, שרירי ובלי חולצה, מגולח למשעי ויפה כמו אל יווני, או בעצם, אל סקנדינבי. מאז תמהתי הרבה, בלי תשובה, למה הוא בחר לטייל בכזו מסכה. 
נכתב על ידי קיפוד בחורף , 15/3/2014 04:20   בקטגוריות הגלות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ג'וליאן הורוד השאיר לנו חוט פתלתול


 


הייתי אתמול באיזה ערב לימודי-צוותאי-בית מדרשי.


 


במסגרת ההתעוררות היהודו-ניו-אייג'ית של חברותות ופולמוסים, אני חושב שזו גיזת הזהב. באמת, אירגון קפדני עם תלמידים שנבחרים בקפידה וכולם אמנים, אינטלקטואלים וברובם יהודים מאוד. מצאתי חן בעיני אחד המארגנים, אולי אפילו הרוח החיה, סופר מדהים שנפלתי עליו לגמרי במקרה, רובי נמדר. הוא כותב בדיוק עלי ואלי עם הניו יורק הזה תקוע בכל חור, ובכל זאת אני חושב שהספר שלו יהיה מרתק לכל מי שקורא ואוהב עברית.


 


התחלתי את הערב בתחושת חוסר התאמה קיצונית. הם כולם אינטלקטואלים משכמם, ואני טכנאי ששולח עטו לעיתים בלכתוב משהו. התחושה הזו לא נעלמה גם בסוף, אבל היא בהחלט נחלשה. הערב התחיל כשכל אחת מציגה את עצמה, שם ומשפט-שניים. כשאני ממתין לתורי לא הצלחתי לגייס שום תואר שלא קשור לטכנאות ושינוע ביטים. הרגשתי את הגריז המטאפורי תחת אצבעות ההקלדה עטויות הצאוורון הכחול שלי.


 


אמרתי משהו על זה שאני משדך בין טכנולוגיות שונות ובכוונה השארתי את זה ערטילאי, ושאני כותב. עבר בשלום. ככל שעבר הזמן נזכרתי שאני בעצם יותר מזה; עם התעצמות הדיון והתפשטותו לפסיכואנליזה, לבלשנות, אפילו קצת מתמטיקה - לא נשרתי בשולי השיח. התעניינתי, אפילו תרמתי מעט.


 


באיזה שלב מישהו הזכיר את בובר, ומיד הבנתי שאיזה כוח עליון או מישהי מלמעלה קורצים לי. הפילוסוף היחיד שדנו בו הוא זה שאשכרה קראתי כמה פרקים ממנו! בכל שנה אקדמית עוסקים שם בתמה מרכזית אחת ומנתחים, לומדים ובעיקר יוצרים עליה וממנה. בהתאם לקריצה מהעליונים, הנושא השנה הוא אמא, שזה כמעט לא מפתיע כי כידוע, העולם כולו מסתובב סביבי.


 


דיברנו על ההיסטוריה של קבלה, בחנו קטע מספר הזוהר, התפלפלנו על האם המקראית ועל לילית ומשמעויותיה. על הסיפורים הכמעט חלומיים באיכותם, על ההשפעה הגוברת שלהם היום והאם זה מקרי או לא. דיברנו על המיניות המתפרצת והמורכבת של הנשים במיתוסים לעומת זו הפשוטה, הבסיסית, של הגברים. על ההקשרים לטבואים של גילוי עריות, של תאווה, של שליטה. השתמשתי בשרירים מוחיים שהיו לי רדומים לגמרי; לא המצאתי גילויים מרשימים, פשוט ישבתי ולמדתי וקלטתי כמו ספוג - דבר שכבר חשבתי ששכחתי איך עושים.


 


אני מקווה שיותר לי להמשיך להיות שם. זו לא הצטנעות בכלל, עברתי על התאורים של שאר המשתתפים ואני בכלל לא בליגה הזו. לא בקטע של חכם או מוכשר מספיק, אלא בקטע של מעשיוּת. אני פשוט לא עשיתי כל כך הרבה דברים עד עכשיו.


 


בשורה התחתונה והאופטימית, אני חושב שאני יודע מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול. אני רוצה להיות אינטלקטואל.


 


 


 


 


 

נכתב על ידי קיפוד בחורף , 10/12/2013 18:35   בקטגוריות הגלות, פילוסופיה בגרוש, מזון לנשמה, אופטימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
23,758
הבלוג משוייך לקטגוריות: גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקיפוד בחורף אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קיפוד בחורף ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)