מסתובב, ולפעמים הולך

על פניו הכל יופי. האמת היא שאפילו לא רק על פניו; אוביקטיבית, באופן מדיד, ללא משוא פנים, טפו טפו טפו, הכל טוב.

ובכל זאת, יש לי בבטן מין גושיש שכזה, בין הריאות ומאחורי הוושט, מורכב מפקעת של חשש והתרגשות ורצונות להתקפצן לכל מיני כיוונים שונים בו זמנית ומדי פעם רק להתכרבל לכדי כדור מיטה, אבל רוב הזמן לא. קמתי בחמש וחצי והתעקשתי לנסות להרדם שוב בחוסר הצלחה. כשהלכתי לישון לפני אחת עשרה ממש הופתעתי מהשעה, הבטתי בשעון לפני שכיביתי את האור ולא הייתי מתפלא בכלל אם היה מורה על אחת אחר חצות.

פתחתי את האינטרנט הבוקר וגיליתי שמשה סילמן נפטר, ושמטורף טבח באנשים שהלכו לקולנוע. זה לא ממש קשור והרגשתי מוזר עוד לפני אבל זה  מתחבר לי להלך הרוח הכללי כמו איזה התאמה של נוגדן לאנטיגן של חרדה, שבניגוד לעצב גם היא לא אפיינית לי אבל אני בהחלט מגיב אליה חזק יותר; אולי קצת כמו שאני לא רגיש מבחינה התמכרותית לאלכוהול ומצד שני סגריות הם רעל חריף וממכר עבורי.

כבר כמעט שבוע שיש לי חשק לסיגריה שלא ממש עובר. זה לא איזה עינוי גדול, אבל מדי פה ושם מדקר בי חשק. הסיבה שאני לא מוותר לעצמי פרוזאית. אני יודע שזה לא ישנה כלום, ואחרי כן אני ארגיש רע יותר כי גם כל מה שהיה לא בסדר נשאר - וגם עישנתי. אז לא.

מזג האויר פה השתגע לחלוטין. אחרי כמה ימים של כבשן צורב בסערה דרמטית שכללה ברקים רעמים וברד(!) הפך המזג לחורפי לחלוטין. ארזתי את רובי לקייטנה היום בסווטצ'רט שחזרתי להביא רק אחרי שיצאנו והגענו כבר לתחנת הרכבת - קר לך? שאלתי בפליאה. לא עלה בדעתי שהטמפרטורה יכולה להגיע למחוזות חורפיים כאלה. גם הוא ענה לי קצת בתמיהה, כן.

יש לי הרגשה בבטן כאילו עשיתי משהו לא בסדר ועוד מעט יתפסו אותי. דווקא בעבודה, לרוב החשוד המידי, השלמתי אתמול פרוייקט די גדול שהיה מיועד להיום. בכל זאת אני לא רגוע, בכל רמות התפקוד שלי. אולי לא הכל סגור ולפתע יתפסו משהו ששכחתי. קצת כמו לא לזכור אם השארתי את הברז של הגז סגור כשיצאתי. ואני בכלל לא או.סי.די - יכול להיות שיש לי הפרעת פרפקציוניזם (היוש) כזו שלא אומרת שאני עושה דברים בצורה מושלמת, אלא אני פשוט נמנע מלעשות דברים ביודעי מראש שהם לא יעברו את הרף שלי. אז אני יושב לי ובוהה. יש מעט דברים בהם אני לא חושש מזה; בישול, יוגה וכתיבה. אני לא חושב שאני עושה אותם מושלם - ההפך הוא הנכון - אבל אני לא מוטרד מזה שהם רחוקים משלמות. עם או בלי קשר ("בלי קשר? רגלי!", הייתה אומרת סבתא של גיל חובב) אני לא עושה אף אחד מהם.

אז היום בבוקר כשקמתי עשיתי חמש ברכות שמש וגם קצת לוחם אחד עד שנזכרתי בפאניקה ללכת לראות אם רובי חי; לרוב אני לא מודאג בכלל אבל הפעם הייתה לי סיבה טובה לחרוג ממנהגי. חברו הטוב אמור היה לישון אצלנו והתבטל ברגע האחרון בגלל שילוב של מריבה, חוסר אוכל וחוסר שינה אצל הדור הצעיר. אותו חבר הפגין פרכוסים ואיבוד הכרה בבוקר בבית הוריו ופונה לבית החולים ואני שמעתי את כל זה בשש וחצי מההורים והמשכתי לעשות יוגה כאילו כלום. רק כחלוף איזה רבע שעה נחתה עלי ההכרה שיכול להיות שרובי פרכס את עצמו למוות ואני אפילו לא יודע. ניגשתי לחדר שלו ובדיוק כשבאתי להכנס הוא יצא מהחדר, סתור שינה וחמוד להחריד. הוא קצת הופתע לראות אותי מתפקד בשעה כזו. סיפרתי לו מה קרה וברצינות תהומית ואופיינית הוא שאל את השאלות הכי חכמות שיש, וסיפר בדיוק איזה מכות הם הלכו לפני שהפרדנו את החבילה - היה לרגע חשש לזעזוע מוח מהשתוללויות ונפילות - ושחזר שהוא הרביץ לו רק בידיים וברגליים. הוא התעקש שאתקשר לכל הקרובים הרופאים ולאמא (האחות) לשאול לדעתם המקצועית.

 בנתיים לילד שלום והוא שוחרר מבית החולים; אני נורא שמח על מזלי הטוב והתעקשותי המוצדקת בדיעבד שלא ישן אצלנו - סביר שלא הייתי מקבל התקף לב והייתי מתמודד עם האתגר לו היה קורה אצלי, אבל הלחץ היה מוריד לי כמה שנים איכותיות מהחיים.

 אז עשיתי קצת יוגה, והנה אני כותב. ובלילה אולי אפילו אבשל, אבל אני לא רוצה לצאת בהצהרות שאחרי כן אני אתבאס על עצמי שלא ביצעתי.

חוסר שקט זה נקרא, אני מבין לפתע. לא ממש חרדה אלא אי נוחות. ואני משתדל לא לשכוח לנשום, זה חשוב.

שְׁבָרִים שֶׁל דְּאָגָה

קְשָׁרִים דִּמְיוֹנִיִּים

נִרְקָמִים בַּחֲלוֹם

עַד שֶׁבָּאָה שֶׁמֶשׁ

מְסִיטָה וִילוֹן.

מְסַנְוֶרֶת כָּל כֻּלִי

בְּקוֹל שָׁקֵט,

דּוֹאֵב.

פּוֹתַחַת חַלּוֹנוֹת

מְנַעֶרֶת אֶת הַלֵּב.

אֵין עוֹד טַעַם לְהַמְשִׁיךְ,

זֶהוּ זְמַן לַהֲפוּגָה.

הַנֵּצַח עוֹד יַחֲלִיף,

שְׁבָרִים שֶׁל דְּאָגָה.

לילך תבור, מתוך "טרף קל"

התכוונתי רק לשים את השיר וללכת, אבל זה לא העניין. מעבר להתפכחות שבשיר, הקצב שלו שובה. יש בו משהו נקי, תכלסי, מתעורר. עצוב אולי, אבל לא מתייפח. דמעה כזו בזוית העין מדי פעם, כמו עכשיו, אבל בסך הכל חיוך מעוקם ולקום כבר וללכת לעבודה.