מסתובב, ולפעמים הולך

אני טוב בלסנדל את עצמי. אולי אחר כך אני מתעצבן, אבל אני כה נידף ברוח שכנראה היצר ההשרדותי שלי מכתיב את זה. כשעזבתי את זו שאני עדיין ממלמל את שמה ומתנגש בקירות ביצעתי כזה סינדול וירטואוזי שעדיין אני לא יכול לחזור אליה וסביר שלא אוכל לעולם - למרות שכבר ברור ששנינו היינו רוצים את זה.

אנחנו משוחחים די הרבה, בתקופות, בעיקר כשאני לבד. כשאני עם מישהי אני מתנתק לגמרי כמובן; גם כי זו בעיני בגידה פר אקסלנס וגם כי אני לא רוצה להרוס. אני מצליח להיות מנותק וכמעט לא לחשוב עליה. כשהיא חוזרת לחיי היא עושה זאת בבום מרהיב. אני מתאבסס עליה כאילו לא עברו ארבע שנים. כמו תשע עשרה השנים האחרונות, גם אלו היו ארבע השנים היפות והמבוזבות בחיי.

אני מחטט באתרי היכרויות כאילו אני מנסה לנקז איזו מורסה. ברור לי לגמרי שיש כרגע רק פוטנציאל הרס. שב ותלקק את הפצעים קצת, אני אומר לי בעוד אני מעביר פרופיל פרופיל. מתייחס לכפתור הלייק ברצינות תהומית כאילו הבודדות שאני מעביר את עשרות המסננות המודעות ומוגדרות חלקית בלבד יקפצו מיד ממסך המחשב ויחיו איתי באושר ובאושר לדראון עולם. ואז אני טיפה מתאכזב כשזה לא קורה.

ניסיתי בחוסר הצלחה לסנדל אותי שלא להכנס לשום דבר עד שאני מתגרש רשמית לכל הרוחות. החודש נמלאת סאת החודשים של הגרין קארד ולאחריו נוכל להיות גרושים הפילי אבר אפטר. יחסינו קורקטיים ואפילו נעימים; כשאנחנו לא מוכרחים ללכת לישון זה עם זו אנחנו מוצאים הרבה חיבה הדדית. אני יותר ויותר מתוודע לכמה נכונה ונכוחה היתה ההחלטה שלי לעזוב, כמה פחדני ועלוב זה היה שהכרחתי אותה להפרד ממני קודם ובעיקר מזכיר לי את זה ברגעים של קריז אליה שהייתי רוצה להאמין שהולכים והופכים few and far between אבל אני לא באמת יודע אם זה נכון.

אני ממשיך להעביר פרופילים. טיילתי עם מישהו מסע מוטורי אמריקאי אמיתי לגמרי, כולל השינה במוטלים והכבישים האינסופיים. הכרתי אותו בארץ לשניה וחצי פעם וכשהוא עבר ניו יורקה לפני שנה אותה אחת מהפסקה הראשונה שידכה ביננו. בהתחלה לגמרי השתמשתי בו כדי להגיע אליה ובמהלך השנה התקרבתי אליו גם, קצת עצמונית ובאופן בלתי תלוי. הוא מזכיר לי מאוד את אחד החברים הטובים שלי בארץ, קשוח ודוגמטי וחד ביותר, עד כדי אספרגריות כלשהי. כזה חתיך ומוצלח נורא - לפחות כלפי חוץ, לפחות לכאורה. הוא נחרץ, לרוב עם ביסוס ולפעמים בשטויות מוחלטות ודומה שהוא מתקשה להבחין בין המקרים. הוא דפוק להרהיב כמובן, בצורה מאוד שונה ממני ופחות בולטת. אני חושב שזה הרשים אותו וקרב, זה שראיתי את זה בקלות.

רוב הזמן דיברנו על ההחלטות השנויות במחלוקת והמקום המחורבן שחצבתי לי להיות בו בשלב זה של חיי. אני נרקיסיסט ולא איכפת לי להיות נושא השיחה והצפרדע שעל שולחן הניתוחים, והוא מתפנק על האגו טריפ שאין לי בעיה לפרגן. דיברנו הרבה על זו מהפסקה הראשונה. אני לא חושב שהוא ידע כמה אני תקוע עליה ולמרות שהם חברים די טובים, די התפלא. די כבר, הוא אמר מדי פעם. אתה צריך מישהי צעירה ורזה שתתן לך קצת אנרגיות ותוציא אותך מהתהומיות הזו.

אני, בשבילי זה חילול הקודש דיבורים כאלה. לא חושב שהצלחתי להסביר לו עד כמה שאני מרגיש קורבן של הפטריארכיה כשאני יוצא מהארון על זה שאני אוהב נשים רזות עד שדופות. לזה שיש לי את כל הצידוקים הפיזיים והגנטיים להעדפה אני לא נותן להרגיע אותי, וגם לא לזה שלאנשים אחרים אני מפרגן כל פטיש שהוא. כשהזזתי את הפילטרים של הגיל באוקיי-קיופיד מהחמש-מעל-וארבע-מתחת המסורתי שלי (על מה יש לי לדבר עם ילדה בת 29 למען השם?) גיליתי למבוכתי שאמנם, נשים צעירות הרבה יותר נאות בממוצע. גם את זה אני מפרגן לי בחשש מה, ובזכות זה ששתי הכוכבות העיקריות של הפנטזיות שלי מבוגרות ממני בחמש ובתשע שנים, בהתאמה.

והנה, גם כל הגבבה הטקסטואלית הזו מסתירה בתילי מילים את זה שאני לא מסוגל להנות מהלבד הזה, שאני דווקא די נהנה ממנו.

ואולי לא נהנה. מד הדכאון בדמות חלקי הבית שפזורים בכל חדר והכלים בכיור אינו מבשר טובות. אתמול בלילה רחצתי כלים בעקבות עצה מלפני כמעט שנתיים שזה הצעד הראשון בלנצח את מפלצת הבלגן. אז אני לפעמים משנס את הספוג ונלחם קצת אבל כבר מאתמול הכיור הצליח להתמלא שוב בדרך קסם.

מחר יום רביעי ורובי בא אלי, הסינדול העיקרי שלי לחיים. בלי קשר לכמה ירוד לי אני מתפקד ואפילו לא רע. אני מאכיל, מסיע, חותם, רוכש, שואל, מסביר, מספר. לא נותן לעצמי להגיע למקום של כעס ומנתק מגע כשאני נכשל. בלילה אני מספר לו סיפור והוא מגיב בזעם לאיומי הלא יהיה סיפור היום שלי כשמתעכבים - איומים שכמעט לעולם אני לא מממש. יש לנו מברשת צפופת סיבים של SABON ואחרי שסוגרים את הספר הוא מבקש סבון ועדיין לפעמים אני מתבלבל לשניה ואז מבריש אותו, את הגב והידיים. קראתי פעם על הברשה כטיפול ברגישות וגריית יתר ואיבחנתי אותו עצמאית כסובל מזה ברמה נמוכה כלשהי. הוא נהנה נורא מהליטוף המבריש וכשאני מפסיק ממשיך לבד ומתפלא שזה מרגיש הרבה פחות טוב. אני אומר לילה טוב והוא פורש ידיים לחיבוק, ולפעמים לעוד חיבוק לפני שאני יוצא מהחדר.

כשאני נזכר בעצמי בגילו קשה לי להכיל עד כמה הייתי אומלל. אני ישר רוצה לכתוב שלא היה לי שום מגע פיזי ומייד נזכר שאני משקר, היו לי שתי סבתות שחיבקו וליטפו ואהבו מאוד וסביר מאוד שהן הסיבה העיקרית שאני אולי אמנם רחוק מקו השפיות עכשיו, אבל לפחות עם איזה חן ולפחות לא באופן פתולוגי. הוא אוהב אותי וצריך אותי, וזה באמת לא מובן לי מאליו. גיליתי שהייתה לי מין תפיסה לא ממש מודעת שבגיל תשע-עשר כבר ממש לא יהיה לו צורך בי, ואני מגלה שזה לחלוטין לא נכון. לא הצלחתי להאמין כשהנשים שהייתי איתן היו צריכות אותי, גם כשזה היה באמת. איתו, לאט לאט, זה מתחוור לי.