משהו מאוד לא חשוב שרציתי לדבר עליו. אני חושבת שגודלת לי בבית עוד ג'ובניקית ממורמרת. אני לא מדברת על אחותי שעומדת להתגייס עוד שנה, אני מדברת על הקומקום החשמלי שלנו. הוא בחורה בטוח, הוא חיילת בטוח, הוא ג'ובניקית בטוח. הוא ממורמרת בטוח!!!! בזמן האחרון הוא כשמנסים להדליק אותו הכפתור קופץ מיד, ככה לפחות 5 פעמים וזה במקרה הטוב, כאילו הוא מנסה לומר: "אני לא מכינה קפה, אפילו אם תמות." ג'ובניקית ממורמרת או לא ג'ובניקית ממורמרת?

אחרי הגשם שהיה בתחילת השבוע צצו פתאום ברחבי כל החצר פתקי בחירות של ש"ס. עשרות כאלה, ש"ס בכל מקום. ממש כפטריות אחרי הגשם.

כל השבוע אני לא מצליחה לישון כמו שהייתי רוצה. אמנם מבחינת הכמות אני מגיעה לכמות נכבדת של שעות שינה רוב הזמן, אבל השינה שלי טרופה. אני ישנה הרבה וכמה הרבה יותר עייפה משהייתי, ככה זה התחיל בלילה שבין ראשון לשני וממשיך עד היום. בלילה שבין חמישי לשישי הייתי הרוגה ועדיין לא הצלחתי להירדם, הלכתי לישון הכי מוקדם שאני יכולה בידיעה שאני הולכת לקום ב-4 וחצי (בבוקר, ידידיי, אין זו הלצה) ורצוי שאני אתעורר הכי רעננה שאפשר, בסופו של דבר הלכתי לישון בסביבות 2 בלילה, ובכך הגדרתי מחדש את המושג "מנוחה בין 2 ל-4". אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל אתם מכירים את זה שאתם נמצאים במצב חצי מנומנם, ואז מתחילות לעלות כל מיני מחשבות, אז בזמן האחרון המחשבות הופכות להיות ממש מטרידות, וממש מטומטמות. שילוב כזה של מטרידות ומטומטמות, והן מפריעות את השינה, ואין ממש דרך לעצור את זה כי את נמצאת במצב חצי מנומנם, ומי יכול לעשות משהו במצב כזה, אז המחשבות נמשכות עד שאת מתעוררת ואומרת לעצמך להפסיק ואז את מגלה שעברה שעה ואת ממש עייפה, את נכנסת שוב למצב של מחשבות מטרידות ומטומטמות. אתמול זה הגיע למצב שהערתי את עצמי בכוח ושאלתי את עצמי בקול חצי מנומנם: "מישהו ביקש ממך לחשוב?" זה עזר, נרדמתי מוקדם, אבל אז קמתי בשבע וחצי בבוקר. זה בלתי אפשרי. מה, אני צריכה להכריח את עצמי לישון? איפה שמענו על מצב כזה? יוחזרו שעות השינה שלי לאלתר! ואתם מכירים את זה שאתם מנסים לישון שנת צהריים, ואז אתם מתעוררים, כי שכחתם לסגור את הדלת, ומישהו לא מתחשב מדבר בטלפון ממש ליד הדלת שלכם ואתם נתקלים באיזו שיחה הזויה. אתמול ניסיתי להשלים שעות שינה ושמעתי את אמא שלי חוזרת על המשפט הבא: "מקסימום לא יצא לך לחם, יצאו לך פיתות." על מה לעזאזל היא מדברת, ולמה היא צועקת ליד החדר שלי, ולמה דווקא פיתות?

איך מתמידים בדיאטה? אני לא מבינה את זה. אני אוכלת כל כך הרבה, שאני ממש דואגת לעצמי. אני מפחדת להתחיל לאכול נכון מפחד שאכשל, אבל אני חייבת להתחיל. כי זה ממש לא מצחיק. עליתי עוד מידה במכנסיים, ועכשיו אני ממש נמצאת על הגבול. הגבול של להיות צרכנית של חנויות רגילות או חנויות של זקנות. את האמת שממש לא נעים להודות בזה, אבל חציתי את הגבול הזה, לכן אני צריכה להתחיל לאכול כמו שצריך, להיגמל ממתוקים, כי זו הבעיה שלא מרפה ממני. על הכל אני יכולה לוותר על משקאות מתוקים, על ג'אנק פוד, אני אפילו יכולה להכניס ירקות ופירות בתפריט שלי, אבל להיגמל מזלילה של שוקולד, זה קשה עד בלתי אפשרי. כל פעם -שניסיתי לאכול נורמלי נפלתי לידיה של חפיסת שוקולד, ליתר דיוק חפיסת השוקולד נפלה לידיי. מחקרים מראים: תוחלת החיים של חפיסת שוקולד מתקצרת בכ-80% כאשר היא מגיעה לידיי, כי אני מסוגלת לחסל חפיסת שוקולד תוך 5 דקות. זה הדבר שהכי מקשה עליי והגיע הזמן שאני אפסיק את המנהג המגונה הזה. ואתחיל לאכול כמו בן אדם נורמלי. אני מעריכה את עצמי, ואני אוהבת את עצמי. לא שונאת את עצמי כמו שהיה פעם, אבל משום מה אני לא עושה לעצמי מספיק מחוות. כל הזמן נופלת למלכודת המתוקה. אני יודעת שהיא תפגע בי, אבל ממשיכה ליפול בה בכל יום עשרות פעמים. יש לי זכרון עמום של איך היה לי שאכלתי נכון והתעמלתי. אני זוכרת שהייתי קורנת. היה לי כיף, הרגשתי קלילה, לא סר החיוך מפניי, וככה אני צריכה להיות- מחייכת, קלילה. אני חושבת שלפני כשמונה חודשים הייתה לי תפנית מחשבתית מאוד משמעותית, באותו זמן הפסקתי לשנוא את הגוף שלי. הירידה במשקל השתקפה מעט, עדיין הישבן שלי היה גדול יחסית לשאר האומה, עדיין הבטן שלי הייתה גדולה, הירכיים גם כן. אבל בצורה מוזרה הבנתי שהצורה לא משנה, מה שיש לי בפנים (היה לי) העצים אותי, וכשהסתכלתי במראה כבר לא היה אכפת לי שרק חצי ישבן נכנס שם, כי ראיתי משהו אחר. איכשהו ויתרתי על כל התחושות הטובות האלה. אני לא יודעת למה זה קרה. נשבעתי לעצמי שאני לא אוותר על זה, שאני אוטוטו חוזרת לעצמי, כי זו באמת תחושה מדהימה, עברו השבועות. התחושה הטובה נותרה באיזה מקום בחלקו האחורי של המוח, מהדהדת, ואני אוטוטו חוזרת לזה. והתחושה הזו כבר נשכחה ולא היה שום דבר שיניע אותי להמשיך. עברו החודשים ועכשיו אני מתעוררת שוב, מנסה לשחזר את התחושה הזו המדהימה, כדי שזה יחזור להיות אותו הדבר.

רציתי כמה אנקדוטות, יצא פוסט.

בובי.