ביום חמישי באופן רשמי אחותי נשרה מהבית ספר. בקטע של הלימודים אנחנו הכי שונות בעולם. אני הייתי חרשנית ואוהבת לימודים, אבל היא שונאת לימודים וגם לא ממש מתה על מסגרות. כבר משנת הלימודים הקודמת התחלנו לראות שהיא לא מסתדרת עם הלימודים. היו לה בערך 60 חיסורים באותה שנה (ההורים שלי לא ממש יכולים לשלוט עליה ולהגיד לה מה לעשות, כי בסופו של דבר היא עושה מה שבא לה. לא שאני מסכימה עם דרך החינוך הזו, אבל אין לי זכות להתערב.) הרגשתי בכל אופן צורך להתערב, כי כמו שאמרתי אני דוגלת בלימודים, התפתחות, מנקודת המבט שלי לימודים זה הדבר הכי חשוב שיש לנו. אני אחותה ואין לי זכות לחנך אותה, אבל אני אחותה הגדולה ודאגתי לה, ניסיתי להסביר לה כמה לימודים חשובים לה, ניסיתי לומר לה שלפחות אם היא לא נהנית, שתנסה לעבור את זה כי היא ממש בסוף. אם היו לה עבודות או מבחנים הצעתי לה ללמוד ביחד, אבל היא לא ממש שיתפה פעולה, אם כי איתי היא לא הייתה כל כך תוקפנית כמו עם השאר. עם המורים היא הייתה רבה, ולמנהל נגיע יותר מאוחר, זה כבר סיפור בפני עצמו. אמא שלי רבה איתה כל הזמן, תקפה אותה ולא ממש ניסתה להבין את הקושי שלה וזה יצר חיכוכים ומריבות. במקום לרכך אותה היא יצרה אצלה אנטגוניזם גדול יותר, התנגדות גדולה יותר כלפי לימודים, ומכאן הגיעו יותר ויותר חיסורים, כי למי יש חשק לקום בבוקר למקום שהוא לא אוהב.

בית הספר שלה הוא לא מקום שמעודד כל כך התקדמות. מעולם לא שמעתי על שיעורי עזר שמנסים להעביר שם לדוגמא. המורים כבר נמאס להם מהמקצוע ומהחיים שלהם, סיפורים מאוד ממורמרים שמעתי מפיה של אחותי על כך שאף אחד לא מנסה להקשיב לה בבית ספר, שהיא אומרת משהו ומבינים משהו אחר. לעזאזל, אתם מורים, אתם מתעסקים עם מתבגרים, גיל הטיפשעשרה, תתנהגו בהתאם. תנסו להבין, לתמוך, תנסו לממש את הפוטנציאל של התלמידים שלכם אולי תרגישו ככה פחות ממורמרים מהעבודה שלכם.

מנהל בית הספר זה סיפור בפני עצמו. גם בשנה שעברה היו איתו חיכוכים. כן, אחותי היא בעייתית- אין מה להגיד. אם תגיד לה משהו שלא מוצא חן בעיניה היא מסוגלת לעקור לך עין (לא, את האמת שלא, אבל תאמינו לי שלעקור עין זה כלום לעומת ההרגשה אחרי מה שהיא תגיד) היא לא תנבל את פיה, אבל יש לה פה, היא מתווכחת, מרדנית, עצמאית, חסרת סבלנות. אבל המנהל הזה עבר השנה את כל הגבולות. לדעתי מה שהוא עושה מעליב ומשפיל, אחותי כבר אמרה שאין שם אף אחד שמאמין בה, שחושבים שהיא כשלון, שהיא אבודה, שמתנכלים לה (דוגמא: להגיע לבית הספר עם תלבושת, אך עם מעיל מעל התלבושת כי קר, להראות למנהל שבאת עם תלבושת- זה פשוט מתחת למעיל ולעוף הביתה למשך כל אותו יום בגלל- תלבושת!!! וזה רק הקצה מכל מה שהיא מספרת.) השנה היא דווקא ממש השתדלה להגיע לבית הספר בחודשיים הראשונים לא היו לה חיסורים בכלל, אבל ברגע שהיא הרגישה שוב את הזלזול מצד המורים וההנהלה, היא התחילה לחסר פה ושם. הקש ששבר את גב הגמל היה ביום חמישי. היא החליטה שהיא לא הולכת יותר ללמוד, ואפילו מצאה כבר עבודה. אני לא כל כך מסכימה עם ההחלטה הזו, אבל אני לא צד בעניין, ואם מסתכלים על החיובי, אז בגרויות אפשר תמיד להשלים ולפחות היא לא תישאר במקום בו היא סובלת.

לעבודה אני מגיעה מדוכאת בזמן האחרון, ואני הגעתי למסקנה למה זה, לפחות באופן חלקי. החורף. אני לא סובלת חורף, אני לא סובלת את הקור, גשם- אני די חלוקה לגביו. אם אני בבית אז יש לו צליל נחמד וזה נעים, אם אני בחוץ- אני נרטבת וזה לא טוב, ואפור בחוץ- אני שונאת אפור. אני חייבת שמש, אם לא חם אני לא שם. מתחשק לי רק לישון ולא לקום לעבודה ובטח שלא כל יום. ובטח שלא ביום שישי. אז ביום שישי קמתי לעבודה. הגעתי לעבודה וכבר מההתחלה רציתי הביתה. זה כמו להיות בתוך מים קפואים, בהתחלה זה כואב, אחרי כמה שעות כבר לא מרגישים כלום. התחלתי להגיד שאני רוצה הביתה, ואז אמרתי את זה באנגלית, ואז אמרתי את זה בספרדית, ואז כשנגמרו לי השפות שאלתי את דימה איך אומרים ברוסית והוא אמר לי "יא חצ'ו דמוי." ונשארתי עם זה. אם מישהו יודע באמהרית, אז שיודיע לי. אני צריכה גם בערבית ואולי בסינית, אבל אין לנו נציגים סינים בעבודה. גם לא פועלי תחזוקה סינים.

ואני גם לא מרגישה כל כך טוב, אני לקראת וירוס או שפעת, אני בטוחה. האף שלי סתום והגרון חצי כואב, חצי לא, קצת לחץ באוזניים, העיניים שלי דומעות כבר מי יודע כמה זמן. להוסיף לזה שאני לא מצליחה לישון כמו שצריך- אני ישנה כמות ולא איכות. זה מעצבן כי אני תמיד עייפה.

עם הבחור שעליו כתבתי לפני כמה פוסטים העניינים זזים לאט. מדי לאט. הוא לא יוזם למרות שאני חושבת שאני גם מוצאת חן בעיניו. ביום חמישי דיברנו בטלפון בפעם הראשונה ביוזמתי, אבל עדיין לא נפגשנו.

בובי