מאביסים אותנו למוות באוכל בעבודה. יש ימים שיותר, יש ימים שפחות. זה לא שיש לנו איזה הסדר לארוחת צהריים, או קייטרינג, יש מטבח עם קפה, אבל כל פעם יש מבצעים שונים ומשונים שקשורים לאוכל, אוכל, וכן- שוב אוכל. ואם זה לא אוכל, אז אנחנו מקבלים כסף לצוות, שאנחנו צריכים להשתמש בו לפעילות כלשהי. כמובן שאנחנו משתמשים בכסף הזה למשהו שכל הצוות יכול להתחבר אליו- אוכל. מארגנים אצלנו ארוחות בוקר וצהריים כאלה מושקעות מפוצצות באוכל, ואני אומרת לעצמי: עד מתי? אתמול הייתה לנו גם ארוחת בוקר, גם צהריים, וגם ערב בעבודה, בין לבין גם קיבלנו סופגניות (למובילים בתחרות כלשהי) ובתחרות נוספת שהתקיימה קיבלנו מטבעות שוקולד. כ-מ-ה א-ו-כ-ל !!!

אמנם אני לא מצטיינת בקבלת החלטות בנוגע לאוכל, אבל באופן ברור אני יכולה להגיד על סופגניות אני יכולה לוותר. אכלתי 2 יותר מדי אתמול, וזה משהו שלא הייתי צריכה לעשות כי זה לא משהו שאני מטורפת עליו. סופגניות זה מיותר וגם לא טעים במיוחד, במיוחד בקטע שטועמים את השמן. אז מעכשיו נאמר לו לסופגניות, ואפשר אפילו לומר לא לאופנת הבורקסים החדשה שהשתלטה על מקום העבודה שלי, בכל ארוחה בורקסים. אני אוהבת בורקסים, אבל הייתה תקופה ארוכה לפני שהתחילה כל האופנה הזו שנגמלתי לגמרי מבורקסים. כך שזה משהו שבהחלט אפשר וכדאי לוותר עליו.

אבל עזבו אתכם לשנייה מכל האוכל. מעבר לאוכל היה לנו אתמול ערב צוות מהנה במיוחד. שרנו ורקדנו ושתינו יין, והיה איזה אחד שאני לא יודעת איך, אבל היה שיכור לגמרי, רקד על השולחן ולא היה מוכן לרדת משם. 3 שעות הוא עמד על השולחן וגם שכל המוזיקה נפסקה הוא לא הסכים לרדת משם. זה היה מצחיק. הבן אדם הזה גם ככה שרוט ומצחיק, אז עכשיו נוכחנו לדעת איך זה כשהוא שותה. כשאני הלכתי כולם ניסו להוריד אותו מהשולחן, מעניין מתי הם הצליחו.

היום לא הלכתי לעבודה. אני כבר מבריזה כל כך הרבה פעמים. פשוט אין לי כוח, אין לי כוח למשמרת של 9 שעות עוד פעם, מצאת החמה עד צאת הנשמה. כל היום נשרף בשנייה.

ונכון שאני משתדלת לא לצעוק על נציגי שירות, כי גם אני אחת כזו, אבל היום היה אחד כזה גרוע. התקשרנו אליו שוב בגלל האינטרנט שקירטע, ואז הוא התחיל לדבר איתי על החוטים מאחורי המחשב. הוא דיבר איתי כמה דקות על החוט הלבן, ביקש שאני אבדוק שהוא מחובר, ואז הוא אמר לי לנתק את החוט. אני מבינה שהוא מדבר איתי על החוט הלבן. אלא על מה? על זה דיברנו בדקות הקרובות. ניתקתי אותו ולא קרה כלום. אז הוא התחיל להתייחס אליי כמו מטומטמת. אמרתי לו שלא קרה כלום. ומרוב עצבים הבאתי לו את אחותי, אולי היא יותר אינטלגנטית ממני. אז גם היא אומרת ששום דבר לא השתנה, ואז פתאום הוא נזכר להגיד לנו שהיינו צריכות לנתק את החוט השחור. מה, אתה דפוק? שעה אנחנו מדברים על הלבנים, איך אני אמורה לדעת שאתה מדבר על השחור? אם הייתי יודעת הייתי עושה את זה בעצמי, ולא מתקשרת אליך, אידיוט!!!!!!!! אחותי המשיכה לדבר איתו ומרוב שהם התעסקו בכל כך הרבה חוטים היא כמעט קשרה את עצמה לאחורי המחשב. זה ממש עצבן אותי גם לראות את זה מהצד, וביקשתי לדבר עם נציג אחר, שסוף סוף, בשעה טובה הסביר את עצמו כמו שצריך ובדק את המחשב כמו שצריך ואמר לי איזה צבע ואיזה חוטים צריך לנתק ולחבר. בסוף, אחרי 50 דקות שיחה, מסתבר שהמחשב הזה דפוק (הישן, לא החדש) וזה לא בעיה בחיבור עצמו. יופי, איזה מתסכל.

ואז התחלתי לבכות מתסכול, שזה אומר שמחזור מתקרב.

אני הלכתי לישון למוות

בובי.