אתמול קרה לי מקרה יוצא דופן. מעשה שהיה כך היה.

יצאתי מהמספרה לכיוון הבית. הספר שאני מסתפרת אצלו זה ספר שמלווה אותי כבר 20 שנה, כלומר עוד לפני שהבנתי ששיער צומח. מאז שהוא עבר לחנות אחרת אנחנו צריכים לנסוע אליו באוטובוס. אחרי התספורת, או שאולי כדאי שאגיד לינץ' שהוא ערך לי בראש, עליתי על אוטובוס בדרך חזרה, קצת מתגרדת מכל שאריות השיער שנשרו לי על המחשוף (אגב, זה מראה לא חביב בכלל שערות על המחשוף). אני אוהבת את המושבים של הרביעיות במיוחד כשהאוטובוס ריק מאדם, אז ישבתי שם- התיק במושב לצידי והרגליים במושב שמולי. הראש שלי כרגיל נוטה הצידה לכיוון השמשה, הרגל נרכש מתקופת הצבא.

אחרי בערך רבע שעה של נסיעה. הגעתי לתחנה שלי וקמתי מהמושב שלי. פתאום אני שומעת קול חבטה חזקה. מה זה חזקה. מרוב בהלה הלב שלי ברח לתחילת האוטובוס. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה פיגוע כמובן אבל זה לא היה פיגוע. הנהג שלנו התנגש או שהתנגשו בו, לא ממש הבנתי מה הלך שם. מה שראיתי זה את השמשה, בדיוק איפה שישבתי כמה שניות לפני כן, מנופצת. תארו לעצמכם מה היה קורה אם הייתי יושבת שם. יכולתי להיפצע בראש, או שרסיס היה נכנס לי לעין או לאוזן. איזה מזל שקמתי משם.

בדיוק יום לפני כן נסעתי באוטובוס עם חברה. אני ירדתי כמה תחנות לפניה והיא ראתה שאני לחוצה לקום כדי שאני לא אפספס את התחנה. היא התחילה לנתח אותי על זה שאני קמה מוקדם מדי למרות שאני יושבת ליד הדלת ואמרה שאני תמיד לחוצה לא לאחר וזו הסיבה שאני מקדימה לכל מקום. זה באמת נכון. הסכמתי איתה שלפעמים צריך להרפות קצת, לא לפחד לאחר וכו'. הפעם העובדה שקמתי משם מהר הייתה לטובתי. איזה מזל.

בובי