אני מרגישה עכשיו כמעט בדיוק כמו שהרגשתי בתקופת הביניים ההיא שבין התיכון לצבא. מסגרת אחת שהסתיימה בחיים שלי, מסגרת אחרת שעדיין לא התחילה. יש ציפיות מאוד גדולות מהתקופה שתגיע סוג של רעב נפשי כזה שזקוק ורוצה לבלוע את כל העולם בבת אחת. יש גם אכזבה מהתקופה הנוכחית. אני לא מסתדרת מחוץ למסגרות. אני לא מסוג האנשים שיקחו את הרגליים שלהם ויצאו לאיזה הרפתקה, טיול, חוויה כזו או אחרת. אין בי אפילו שמץ של ספונטניות. גידלו אותי להיות מרובעת ובהתאם לאחת כזו אני נכנסת טוב רק בתוך מסגרת כלשהי. אני יכולה הכל. ברור שאני יכולה עכשיו לקחת מזוודה, לחדש דרכון, לקנות כרטיס (וכמובן לשנות סטטוס בפייסבוק, מה כל זה שווה בלי לספר לחבר'ה) אני לא חושבת שזה ייתן לי משהו. גם לא הנאה. מאיפה את יודעת בעצם? ניסית פעם?

אני מנסה לפרק את מה שאני מרגישה עכשיו. מה זאת אומרת לא מצליחה להסתדר מחוץ למסגרות? איך זה שתקופות ביניים מוציאות ממני דברים שהם בדיוק ההפך מהאישיות שלי? אם תקופות ביניים מצליחות להוציא את זה ממני, האין זה אומר שהתכונות האלה הן חלק מהאישיות שלי? אני חושבת שהבעיה שלי עם תקופות ביניים זה שהן זמניות. כשאני אומרת זמניות אני מתכוונת גם שהן עוברות מהר מאוד לכן קשה להגדיר אותן וקשה לי להגדיר את עצמי בתוכן, וגם שכל המרכיבים בתוך התקופה הזו הם זמניים. התחושה היא שאין טעם להשקיע בשום דבר כי התקופה הזו ממילא תעבור לפני שאני אשים לב, כל המחשבות שלי נתונות לעתיד ומה אני אעשה אז, ואיך אני אתחיל לחיות אז. עיר חדשה, התחלה חדשה. ובינתיים אני מפספסת את תקופת הביניים, חיה בעתיד. אני חיה בתוך המסגרת למרות שהיא עדיין לא נוצרה. תמיד הגדרתי את עצמי לפי המסגרת שבה אני נמצאת. כשהתבקשתי לפרט יותר תמיד זה היה מאוד מאוד קשה. אני תלמידה, אני לפני צבא, אני חיילת. אם כבר אני מוצאת הגדרה אחרת לעצמי אז מה שאני מוצאת זה שאני אחות של... הבת של... חברה של... ההגדרות האלה הן סוג אחר של מסגרות. אני כמעט אף פעם לא אנה. אף אחד באמת לא יודע מי זו אנה. אפילו כאן, אני בובי. סוג של מסכה על הנשמה שלי. רק עם המסכה הזו אני באמת משחררת את אנה האמיתית. מרשה לעצמי. יש איזה חברה שמאוד רוצה לקרוא בבלוג. היא ביקשה ממני לנסות למצוא לה קטע שהיא באמת תוכל לקרוא. זה לא שאני לא מספרת לה דברים. אני פשוט מספרת לה אותם אחרת. עם הרבה מאוד סייגים. לא מצאתי אפילו קטע אחד שלא ישנה לה את הדעה עליי במאה ושמונים מעלות. בכל פוסט-אישי ופחות אישי אני מביאה כאן משהו אחר שאנשים בעולם האמיתי שלי לא מזהים אצלי.

אבל זה לא הנושא של הפוסט. אני רוצה להיות אני בכל התחומים. לא רק כאן בכתיבה. אני רוצה את היכולת הזו לשפוך תוך כמה דקות את הלב שלי כמו שאני עושה עם המקלדת. אני רוצה שהתקתוק הזה של המילים לא ייפסק לעולם. אני רוצה את האפשרות להתחבר ושיתחברו אליי, ושיתנו לי צ'אנס להוציא את הכל. שאני לא אהיה ביישנית כל כך, שאני לא אהיה סגורה כל כך, שאנשים חדשים שנכנסים לי לחיים לא ייתהו מי זו השקטה הזו. שתמיד אגיד את מה שיש לי להגיד, ולא אשמור בבטן. אבל גם זה לא כל כך קשור לנושא של הפוסט.

אז מתי אני אצליח לחיות בהווה סוף סוף? זו שאלה שיש בה מעט אבסורד, כי התשובה שלה קובעת את התשובה. אם אני אומרת עכשיו, אז סימן שהתחלתי לחיות את ההווה. אם אני אומרת אח"כ אז סימן שעדיין לא מצאתי את התשובה לשאלה. אתם מבינים? אין לי מושג מה עושים בהווה הזה. אני רק רוצה לעבור אותו כבר כדי להגיע אל העתיד. כבר כתבתי על זה שאני לא אוהבת שאומרים לי מה יהיה בעתיד. כי מבחינתי העתיד כבר כאן. הוא קורה עכשיו. אז למה זה ככה? למה אני לא מצליחה לחיות בהווה. מה גורם לי לדחות דברים לעתיד? זה פחד? אולי חוסר ניסיון? שני הדברים. אני לא יודעת מה זה ייתן לי לחיות את ההווה. הרי יש עוד הרבה שנים לחיות אז למה לא לדחות קצת את החיים עד שיהיה רגע יותר מתאים, עד שאני אהיה אמיצה מספיק?

אני מלאת קנאה כלפי אנשים שלא תקועים במקום. שכל סוף שבוע יש להם משהו מעניין לעשות. טיולים, מסיבות, חברים, על האש, בחורים, בחורות, תחביבים. יש להם מה לעשות גם בתקופות ביניים, במיוחד בתקופות ביניים והם לא צריכים לחכות לכלום, כי הכל מחכה להם. הם לא צריכים את המסגרת כדי לזוז בתוכה. הם אנשים עצמאיים באמת שיודעים לחיות את ההווה במלואו. להנות מכל מה שהחיים מציעים ולא רק בתוך קוביה מוגדרת. לא פלא שהחיים שלי נראים ככה. אני לא חיה בזמן הזה, אני חיה מחר. מחר אחיה במחרתיים ואדלג ככה בלי שתספיקו לגעת בי. אם נמאס לי לחיות במחר, אז אני קופצת קצת לאתמול כי זו אחלה של חופשה. רק לא לדעת מה קורה היום. רק לא להיות עם האנשים של היום. להיות כאן בשקט בלי שום אומץ, בלי מעוף. להידחס לתוך המסגרת שלי ולהיות תמונה ממוסגרת למופת.

בובי