אני במצב של חשבון נפש בימים האחרונים. התקופה הזו, כמו שדיברתי בפוסט הקודם, תקופת הביניים מביאה אותי לכל מיני מחשבות על החיים. חלק מהמחשבות אני אוהבת, חלק מהמחשבות אני שונאת. אני מתלבטת לפעמים אם לשמור חלק מהפוסטים בטיוטות, אם לחסום פוסטים מסוימים לתגובות. אבל בסופו של דבר אם אני אעשה את זה, אז אין טעם להשתמש בפלטפורמה הזו. אני לא רוצה להישמע כמו מתבכיינת כאן בבלוג, אבל זו מין תקופה שכזו שבה אני מגלה כל מיני דברים על עצמי ועל העולם ועל חלק בא לי להתבכיין. נראה לי שמעכשיו אני פשוט אשים התראה לפני כל פוסט כזה.

אחרי הפוסט שנכתב ביום רביעי בערב, נכנס בי מין דרייב כזה לחפש עבודה, אז נכנסתי שוב לג'ובמאסטר על הבוקר ושלחתי קורות חיים, כבר כעבור שעתיים בערך חזרה אליי מישהי ואמרה לי שיש לה עבודה להציע לי. הקשבתי לפרטים של המשרה, נשמע מעניין. דיברתי גם קצת על עצמי ואחרי התרשמות קצרה ממני היא שאלה אם אוכל להגיע לריאיון. לקחתי ממנה את הכתובת ואת הטלפון שלה למקרה שאסתבך בדרך ונסעתי. אני אמורה להכיר את המקום לפי ההנחיות הכלליות שלה, זה מקום די מוכר במרכז. אז ירדתי מהאוטובוס בתחנה המדוברת והתחלתי ללכת. מהר מאוד לא מצאתי את עצמי. יש להזכיר שזה היה יום חם ולח עד מאוד וכל דקה שלא מתחת למזגן היא דקה רעה. התקשרתי אל אותה בחורה והיא אמרה לי שיש שם איזה רחוב שמקביל לאיזה רחוב שנמצא ליד רחוב ושהיא מקווה שיהיה בסדר. שאלתי כמה אנשים והם קצת בלבלו אותי אז יצא שעשיתי סיבוב. הלכתי והלכתי, אולי 40 דקות. הרגליים כבר נשברו אבל מה זה משנה, העיקר שהגעתי.

ישבתי שם תחת הבריזה של המזגן המקודש ומילאתי טופס. אחרי הטופס הגיע ריאיון סטנדרטי. כל מיני בלה בלה שסיפרתי על עצמי, כל מיני דברים שהיא סיפרה לי על החברה, היה ממש משעמם. אגב, זה למען עבודה זמנית לשלושה שבועות, טלמיטינג שבו הייתי צריכה לשכנע סטודנטים פוטנציאליים לבוא לפגישה. היא שאלה אותי על עצמי, תכונות טובות, תכונות רעות בלה בלה בלה בלה. יצא שגמגמתי הרבה כי לא התחברתי לעבודה הזו, אבל הייתי מוכנה לבלוע את הצפרדע כי זו עבודה רק לשלושה שבועות. היא חזרה אליי בטלפון אחרי כמה שעות ואמרה לי בעדינות שלא התקבלתי. קיבלתי את זה בקור רוח ממש!!! בדר"כ גם אם זה משהו שאני לא ממש מעוניינת בו אז אני מרגישה רע, אני מרגישה לא מוערכת ואני עלולה אפילו לבכות, אבל הפעם שכחתי מזה אחרי כמה דקות. לא מובן מאיפה מגיע קור הרוח הזה. אולי בגלל שזו עבודה שלא מתאימה לי ואני יודעת שהיא לא מתאימה לי. למה סיפרתי על זה? אה... כי הלכתי 40 דקות ברגל בשמש הקופחת בצהריי היום ואפילו לא קיבלתי את העבודה, אז לפחות שייצא מזה פוסט.

בכל מקרה, כבר באותו ערב (חמישי) ישבתי על הג'ובמאסטר ועברתי שם על כל העבודות הקיימות שיכולות להתאים לי. עדיין לא חזרו, אבל זה מובן, כי יום שישי וזה. מי עובד ביום שישי. מקווה לטוב.

ועכשיו למשהו שנרדמתי לגביו זה הבקשה למעונות. אני צריכה כבר לשלוח את הטפסים. יום ראשון אני מבטיחה לסגור את כל הפינות האלה, בלי תירוצים ובלי עצלנות. הרי אני לא רוצה לגור בבאר שבע עם הבדואים באוהל, נכון?

היו לי שני חלומות מוזרים השבוע, לא זוכרת באיזה ימים, לא זוכרת איזה חלומות, אבל קמתי עם תחושה ממש מוזרה אחריהם. היו שם לימודים באוניברסיטה (שלא נראתה כמו אוניברסיטה) וריצה במרחבים ירוקים עם אחותי הקטנה (שהיא כבר לא כל כך קטנה ובקרוב תלבש ירוקים בעצמה.) בקיצור, זה מוזר, כמו כל החיים שלי כרגע.

אתם מכירים את זה שאתם מקבלים מחמאה ממישהו שאתם ממש מעריכים? (לא משנה כרגע אם ההערכה הזו היא בצדק או שלא) אז עכשיו קיבלתי מחמאה שאני מצחיקה ושאני צריכה לשקול לעשות מזה קריירה. כן, עד כדי כך. עכשיו, אני יודעת שיש לי חוש הומור, זה לא סוד. אבל זה נחמד לשמוע את זה דווקא מהחבורה של "המקובלים" אלה שתמיד בתיכון חששתי להתקרב אליהם, אלה שחשבתי שזה בלתי אפשרי שאני אהיה איתם בגלל שלא הערכתי את עצמי מספיק.

עכשיו, זה עניין די מוזר, שוב יש את החלוקה הזו של אינטרקציה בדיבור ואינטרקציה בכתיבה. באינטרקציה בדיבור אני עדיין חסרת בטחון בהרבה דברים, בטח שלא מנסה להצחיק כל אחד (כי מה יקרה אם לא יצחקו?) אני לא מדברת הרבה. לעומת זאת, תנו לי את אותם אנשים כאן בבלוג, או במסנג'ר, או בפייסבוק ואני ממש בן אדם שונה. אני מסוגלת לכתוב סיפורים על גבי סיפורים. להמציא פאנץ' ליינס בצרורות, לגרור מחמאות ותגובות בנוסח: "שקטה, שקטה, אבל..." (זה המשפט שאמרו לי הכי הרבה בחיים בנוסח כזה או אחר.) אני פשוט בן אדם שונה, זה כבר ממש על גבול פיצול אישיות. איך להביא את האדם הכותב שבי אל האדם המדבר ולחבר ביניהם?

שלכם, בובי
(לא טובה בחשבון, לא משהו גם בתחום הנפש)