זה מאוד מוזר להסתכל על עצמך מבחוץ. זה משהו קצת לא טבעי. היום ראיתי את עצמי בטלוויזיה. ראיתי סיטואציה מסוימת מהחיים שלי בטלוויזיה. זה אמנם לא קרה עכשיו, אבל זה עדיין צבט לי את הלב. זה היה בדיוק אותו דבר מלבד כמה פרטים טכניים. זה החזיר אותי לתקופה אחרת שאני לא יודעת אם לקרוא לה טובה או רעה אבל הייתה ההתחלה של הסוויץ' במוח. אני לא יודעת איך לא שמתי לב למתג הזה כל הזמן הזה, אבל זה מאוד עזר לנקות את כל הזבל שמילאתי את הראש שלי בכל השנים האלה. זה חשף את המתג ההוא שלא הייתי מודעת שקיים אצלי. הנה, אני יכולה לעשות שינוי ממשי בחיים שלי עם המתג הזה, ללחוץ עליו בשביל לעשות שינוי. לחצתי והעולם לא התפוצץ למרבה ההפתעה. טוב, אני עדיין חדשה בעולם המתגים, לפעמים אני מדליקה לפעמים אני מכבה, קצת קשה להתרגל לכל השינויים, אבל גם זה יבוא. אתם מבינים על מה אני מדברת או שאני סתם מבלבלת במוח?

בנושא אחר: ראיתי אצל נונה כהן פוסט סטטיסטיקות שבו היא כותבת על 4 שנים שהיא בעולם הבלוגים. זה גרם לי להיזכר בבלוגים הישנים שהיו לי. היו לי 2 נוספים לפני כן כל אחד לתקופה של חצי שנה, וזה בעצם הבלוג שהתמדתי בו הכי הרבה ואני כאן בבלוג כבר מינואר 2006. אבל הכתיבה לא התחילה רק בבלוגים. כשחושבים על זה אני כותבת בערך מאז שאני בת 8. זה אומר 14 שנים! אין מה להשוות כמובן בין דברים שכתבתי כשהייתי ילדה קטנה לבין מה שכתבתי בהמשך, אבל כתיבה זה כתיבה. אהבתי מאוד לכתוב שירים לעיתון של בית הספר, בכל פעם שהיה יוצא עיתון הייתי כותבת גם סיפורים וכל המורים והחברים היו אוהבים את מה שאני כותבת. אני זוכרת שהייתה גם תחרות פעם אחת, תחרות כתיבה שבה כתבתי שיר. לפי מה שזכור לי הגעתי למקום השני ועקף אותי רק בחור אחד שכתב שיר מאוד מוצלח, משהו על צמחים (טוב, יש גבול לזכרון שלי.) אני זוכרת גם שביקשו מאיתנו בבית ספר יסודי לכתוב סיפור בהמשכים. תלו לנו לוח עם דף נייר גדול וכל אחד הוסיף משפט כל תקופת זמן מוגדרת.גיקי ככל שזה יישמע, כתבתי כל מיני סיפורים בחופש הגדול בבית ספר יסודי ומאוד נהניתי מזה. גם כתבתי יומנים החל מגיל 13, אהבתי מאוד לתעד את החיים שלי. נכון שקצת חייתי בטלנובלה וחשבתי שאני הגיבורה הראשית, אז מה? התשוקה לכתיבה היא אותה תשוקה. בתיכון כבר כתבתי סיפורים מצחיקים על המורים במקביל לכתיבת היומן במחברות. הסיפורים האלה עברו בהתחלה אצל החברות הקרובות ואז דלפו לשאר השכבה. זה היה מדהים כי מי הכיר אותי בשכבה? אבל היו ימים שלא היו עוזבים אותי, רק שאלו אותי אצל מי נמצאים הסיפורים שלי ומתי אפשר לקרוא. כמו שאומרים, עמדו בתור. זה קצת ביסס את המעמד שלי בשכבה וגרם לי להרגיש יותר בחבר'ה. ממש אהבתי את הכתיבה וממש אהבתי את התגובות. טוב, כשזה הגיע לחדר מורים כבר פחות אהבתי את התגובות, אבל רוב המורים קיבלו את זה בצורה חיובית. אגב, את היומנים זרקתי מחשש שיחטטו לי בהם בבית, אבל הסיפורים עדיין שמורים אצלי. לעיתים רחוקות אני עוד מעיינת בהם, וגם עכשיו זה מצחיק את מי שמכיר את הנפשות הפועלות. בעתיד אני רוצה לעשות משהו קצת יותר מקצועי, אולי לקחת איזה קורס בכתיבה יוצרת. זה יכול להיות נחמד.

טוב, קצת סטיתי מהנושא ולא ממש בא לי עכשיו להתעסק בסטטיסטיקות ובמספרים, אבל תודה לנונה בכל מקרה שהציתה בי את הזכרונות האלה.

בובי