יש לי דווקא הרבה דברים לכתוב.

אחותי הקטנה התגייסה. לא יאומן. הקטנה הזו שאני עוד זוכרת אותה מנדנדת לי לשחק איתה בצהריים, עכשיו כבר חיילת בצבא הגנה לישראל. אבא שלי, כמיטב המסורת שלו בבקו"ם, התחיל לבכות בעוד שאמא שלי שמרה על איפוק. אני כל פעם מופתעת מחדש לראות את אבא שלי בוכה, כי הוא אדיש כזה שנראה ששום דבר לא משפיע עליו. ראיתי אותו בוכה רק בארבע הזדמנויות בחיים. בהלוויות של ההורים שלו ובגיוס שלי ושל אחותי. אמא שלי מודאגת כל היום, כל טלפון מקפיץ אותה והיא לא בטוחה איך אחותי מסתדרת שם. אני משמשת כמרגיעה הלאומית ואומרת לה שאחותי עם כל הכבוד (ויש כבוד) היא לא החיילת היחידה בצה"ל. לא הראשונה ולא האחרונה. היא תסתדר. גם עם המפקדות, גם עם המסגרת, גם עם הקיטבג הכבד ובטח ובטח שהיא תסתדר שם עם הבנות. יש לה יכולות חברתיות- פשוט ראוי להערצה. מהשיחות המועטות שיצא לנו לשוחח איתה, נראה שהיא באמת מסתדרת, למרות שקשה לה בדר"כ עם מסגרות. בינתיים אין יותר מדי דרמות.

עכשיו לחדשות מפתיעות: הלכתי לים. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות שהים נמצא מרחק נגיעה ממני ואני פשוט לא הולכת מפחד שיבחנו אותי, מבושה שיראו את שומניי המדלדלים, אבל אמרתי לעצמי, כוסאמק עם כולם, אני הולכת לים- אני וכל שומניי המדלדלים. אז לבשתי בגד ים (מומינים סטייל) ונסעתי לים, לא כל כך ידעתי איזה אוטובוס מגיע לשם, אבל זרמתי עם זה ועליתי על אוטובוס כלשהו שאני יודעת שמגיע קרוב. טוב, הוא לא הגיע ממש קרוב, הייתי צריכה ללכת איזה קילומטר עד שהגעתי אל החוף, אבל סבבה העיקר שהגעתי בסוף. הגעתי לחוף די ריק, רק כמה גולשים היו שם ואני שרגילה לגולשים מקסימום באינטרנט הייתי קצת נבוכה ודקות ארוכות נשארתי שוכבת על המגבת עד שהעזתי לקום אל המים. בסוף כשראיתי שלא רק גולשים חטובים עומדים במים, אלא גם כמה בעלות ישבן דשן הצטרפתי גם אני אל המים. רק אל הרדודים, אני לא יודעת לשחות ובטח שאני לא מתכוונת להסתכן עם הגלים העצומים שהיו בים. היה כיף למרות שהייתי לבד.

לא הייתי שם הרבה זמן אבל השמש עשתה את שלה וקצת נשרפתי. אני בחורה רגישה. אסור לי להיות יותר מדי זמן בשמש, העור שלי ישר נשרף. לא רק זה גם החום שלי עלה בשעות הערב, למרות שהקפדתי לשתות הרבה מים.

אני לא יודעת אם זה בגלל הקיץ שהגיע, אבל בזמן האחרון אין לי תאבון בכלל, שזה מאוד מאוד מוזר יחסית לבחורה רעבה כמוני שרעבה גם כשהיא לא רעבה. זה לא שאני לא רעבה, לפעמים הבטן שלי ממש מקרקרת, אבל לא מתחשק לי שום דבר שנמצא במקרר למרות שזה אוכל שאני בדר"כ אוהבת. אז אני אוכלת בכוח כשאני ממש רעבה. אמנם עם האוכל בא התאבון, אבל גם כשאני אוכלת אני לא מסיימת הכל בדר"כ. ממש קסם! אפילו עכשיו אני רק מדברת על אוכל אני מקבלת בחילה. ולא, אני לא בהריון! רוח הקודש לא ביקרה אצלי בזמן האחרון. אני מקווה שלפחות חוסר התאבון הזה ישפיע על ההיקפים.

למה חשבתי שיש לי הרבה לכתוב? אני חושבת שזהו!

בובי.

**עוד גבר טיפש, שלא שם לב לדברים שקורים לו מתחת לאף.