אוף, אין לי אוויר, אין לי אוויר. אני משתעלת כמו ילד שחתכו לו את הריאות. ניסיתי ללכת לישון מוקדם יחסית, אבל סתם התהפכתי לי במיטה ועל הדרך הערתי גם את אחותי עם התקף השיעול הזה. אז אני יושבת פה בסלון, בחושך, לבד כמו שמצופה ממני. מחכה שכל זה יעבור ועל הדרך נושמת קצת אוויר צח וקר שאין בחדר החנוק שלי. ומה יש לי לעזאזל לעשות בסלון בחושך לבד? אז אני כותבת פוסט. אין לי מושג על מה לכתוב, אבל בינתיים השורות רצות וזה יהיה כמו כל הפוסטים שאני כותבת בלילה. פוסט פסיכי.

אנשים לא מעריכים את העובדה שיש להם חמצן זמין לנשום. אנחנו בני האדם כפויי טובה ולכן אנחנו צריכים מחלות ניווניות בריאות שלנו או שיעול במקרה שלי, בשביל להעריך את הדברים הבסיסיים. מעניין עוד כמה דברים אני אצטרך ללמוד ולהעריך, אני מקווה שלא יותר מדי. ומקווה פלוס פלוס שמה שיש לי זה לא שפעת חזירים קטלנית שתעשה אותי בר-מינן-ההלוויה-ב-14:00-היא-הייתה-כ"כ-צעירה.

מה עוד יש לי לספר לכם אחיי לנשק? כנראה שכלום כי אין לי אפילו שורות מחץ לכתוב בפייסבוק, אז פוסט? ציפיתם לפוסט? הצחקתם אותי. הצחקתם אותי ואני לא יכולה לצחוק כי אין לי אוויר, אז אני אשתעל במקום זה, כאן, לבד, בחושך. רק חסר פה תה עם שיבה בשביל להשלים את התמונה. אגב שיבה, מה הקשר של בית חולים שיבה או שיבא לקרוא לעצמו ככה? מה זה השם הזה? מסתבר שזה על שם חיים שיבא. (כן, עשיתי עליו ויקיפדיה, יש בעיות?) בקיצור, חיים שיבא היה רופא שמת בגיל 38 מהתקף לב. בלי לזלזל בהישגים שלו אבל בחייאת איזה עתיד צפיתם לבית חולים על שם מישהו שקודם כל לא שמר על בריאות הלב שלו וקיבל התקף לב בגיל כה צעיר, ודבר שני גם היה מוכשר מספיק בשביל לא למצוא רופא אחד שיוכל להציל אותו ממוות? זה כמו לקרוא לילד שלכם ע"ש מנשה הירקן ולצפות שהוא יהיה איש עסקים עם קשרים בינלאומיים. תחשבו על זה.

היום הגעתי למסקנה שהיו לי יותר מדי שערות ברגליים... כל כך הרבה, שהיה יותר קל להוריד את הרגל מהשערות ולא את השערות מהרגל.

איזו עוד שטות יש לי להגיד לכם? בא לי לדפוק לדוד שלי נבוט בראש, אבל זה כבר סיפור ישן. אני הולכת להשתמש בשיטות הרבה יותר נוקשות עכשיו, כמו לשלוח עליו את אבא שלי. עם נחירות כמו של אבא שלי (אני שומעת עכשיו בלייב) הוא לא יצא מזה חי.

טוב, נראה לי שאני אלך לישון.

לילה טוב,

בובי