נחזור לעדכוני חלומות. חלמתי חלום שהיה די נעים, אם כי הסוף שלו נראה כמו החיים שלי. חלמתי שהכרתי בחור, שנראה כמו בחור שאני מכירה במציאות אבל זה לא היה הוא (אולי המראה שלו שנכנס לחלום נבע מזה שדיברתי איתו כמה דקות לפני שהלכתי לישון). שידכתי את הבחור הזה בהתחלה לחברה שלי, אבל זה לא הלך ביניהם אז לקחתי אותו לעצמי באישור שלה כמובן (אחח... אני מוסרית גם בחלומות). הוא היה בחור קצת ביישן, קצת בלשון המעטה כי הוא בקושי דיבר בתחילת החלום אבל במאמצים רבים הצלחתי לדובב אותו ובכמה שעות שעליהם התפרש החלום ניהלנו מערכת יחסים שלמה של מריבות, השלמות, תקשורת לקויה וכו' וכו'. הוא היה בן אדם לא קל, כזה שצריך לפצח וזה נראה כאילו הצלחתי. כל האירועים האלה התנהלו באיזשהו מקום עבודה עם הרבה קומות. אני זוכרת שבכל הזמן הזה עליתי וירדתי בקומות הרבות שהיו שם. חשבתי שכבר הכל בסדר איתו, והיחסים שלנו בסדר, אבל לקראת סוף החלום הוא נעלם לי בבניין הגדול ופחדתי שהוא ברח לי. התעוררתי מבלי למצוא אותו.

היום הלכתי לשופינג למטרה ספציפית. אני שונאת ללכת לשופינג למטרה ספציפית. אם זה סתם ככה לחדש את הארון ולקנות מכל הבא ליד זה דווקא סבבה, אבל ללכת לחפש משהו ספציפי, את זה אני לא מחבבת בכלל. הלכתי לחפש שמלה (מה שגורם לי להיזכר בעוד פוסט שרציתי לכתוב) ומה אגיד לכם ידידיי, המצב קשה ביותר. אני שונאת שמלות! שונאת! שונאת! כל השמלות שמדדתי נראו כמו כאלה שדודה שלי הייתה חושקת בהן, זה עוד במקרה הטוב. במקרה היותר גרוע נראיתי כמו הרב עובדיה יוסף, רק עם פחות קסם אישי. במקרה היותר גרוע נראיתי כמו הדודה של הרב עובדיה יוסף. באיזשהו שלב ניסיתי להשלים עם זה ששמלות זה לא בשבילי וניסיתי למצוא חצאית וכל מה שיש לי להגיד לכם שלמעצבים של רוב הרשתות אין טיפה של מעוף, חושבים שכל וילון שתפרו אותו בצורה של חצאית ראוי להיקרא חצאית. לא, מוכרת יקרה שלי, מה שהראית לי זו לא תחרה, זה יותר תחרא. (סטגדיש ברגע זה) בסוף קניתי שמלה שנראתה די בסדר בחנות אבל עכשיו אני לא בטוחה לגבי רמת הדודתיות שלה. אני מניחה שאני אדע בקרוב. כלומר אם מישהו ישאל אותי אם יש לי אחיין ("אז למה את נראית כזו דודה?") או רעיון יותר טוב. אם מישהו ייגש אליי וינשק לי את היד אני אדע שמבלבלים אותי עם ההוא עם השמלה.

המטריה עצבנה אותי על הדרך. נזכרתי למה אני שונאת מטריות ו/או לקחת דברים בשקיות. הפעם היו לי גם שקיות וגם מטריה ביד וזה מציק. כבר עדיף להירטב. הפעם איזה צ'ופצ'יק מברזל שיצא קצת מהמטריה נתקע לי בשיער כמה פעמים. אז מצאתי את עצמי מקללת ברחוב באמצע הגשם כמו טורטניק ששכח את התרופות שלו במפגש השבועי בבית של בנצי. (יופי, התחלנו עם סטריאוטיפים?)

טוב, הפוסט הזה מפסיק ע-כ-ש-י-ו.

בובי