סי-פוס-פוס לכולם.

נראה לי משום מה שזה הולך להיות פוסט ארוך. איזה באסה זה יהיה אם בסוף יצאו לי רק שלוש שורות או משהו כזה. עבר עליי שבוע כזה עמוס ורק יום שלישי היום. (נכון לזמן כתיבת שורות אלו, אין לי מושג באיזה יום זה ייגמר) הכל התחיל מיום ראשון כמדומני. תקופת המבחנים הזו משאירה אותי בלי שום אינדיקציה לאיזה יום היום כי כל הזמן הזה הוא חתיכת גוש (קקי) אחד גדול שלא מתחלק, לפחות אצלי, לימי השבוע וסופ"שים. כל יום הוא אותו דבר. בקיצור, הכל התחיל ביום ראשון שהוזמנתי "למסיבת רווקות" שזה די אבסורד לקרוא למסיבה הזו ככה מכמה סיבות: הראשונה, זה שזו לא הייתה ממש מסיבה, היינו רק עוד שלוש בנות חוץ מהכלה, הסיבה השנייה זה שלא כולן היו רווקות שם, אז למה לקרוא לזה מסיבת רווקות, הסיבה השלישית והמהותית יותר זה שלא היה חשפן. ומסיבת רווקות בהגדרתה זה חשפן יוצא מעוגה סלאש מתחפש לשוטר. חשיפת העור הכי נועזת שהיתה שם זו חברה שלי שחלצה שד כדי להניק את הבת שלה. כן, כן, רבותיי גיל 20, זה 35 החדש. אניווי, היה מצחיק בכל מקרה כי הדבקנו קלפים על הראש והיינו עייפות מספיק בשביל להיכנס למצב כפית. עוד משהו שנדהמתי ממנו בערב הזה זה שהרוח שהגיעה מהים אשכרה הצליחה להעיף אותי הצידה, ולא תגידו שאני קלילה שכל משב רוח יכול להעיף אותה.

יום שני התחיל בהתלבטות חמורה והרת גורל של האם לעשות פן במזג אוויר הגשום הזה, או להשאיר את השיער שלי ליפה לחתונה. בסוף החלטתי שאני כן עושה פן ומתפללת שלא יירד עליי גשם. גם הסתפרתי קצת, אני חושבת. נראה לי שהסתפרתי לפחות, אם כי לא רואים שום הבדל באורך של השיער. אולי כשהוא יחזור להיות תלתליפה אני אשים לב לאיזה שינוי.

אחרי התספורת הלכתי לקנות מעיל, אני בדר"כ לא סובלת מקור, אבל הפעם הרגשתי איך אני והשמלה שאני לובשת לחתונה מגדלים על עצמנו נטיפי קרח, ברררר... אז קפצתי לקניון, פתאום אמא שלי מתקשרת ושואלת אותי איפה אני. אני אומרת לה שבקניון ואופס, איזה קטע. גם היא בקניון! ממש קוראת מחשבות אנוכי. אחרי זה נזכרתי למה אני שונאת ללכת לקניות עם אנשים, או שאנשים הולכים לעשות קניות איתי. היא מדדה נעליים ואני ישבתי לידה והייתי נושאת הכלים שלה, ואני מה זה אין לי סבלנות לדברים האלה. אני תמיד מתקתקת עניינים כשאני צריכה לקנות משהו. אחרי זה גם היא חיכתה לי כשחיפשתי מעיל ומתוך נימוס בלבד שאלתי אותה מה דעתה על מעילים כלשהם. עד שמצאתי מעיל הרגשתי שיצאה לי הנשמה. לא היה מתוקתק בכלל כל העניין הזה של הקניה.

יום שני בערב, חתונה. יאללה שישו ושמחו. הרגשתי ממש כמו בטיול שנתי כי היו הסעות לחתונה שהתקיימה ביישוב נידח בפריפריה. (כי הרי כל מה שלא בת"א הוא פריפריה, הלא כן?) בדרך לי ולחברה (היי!) היה רעיון מהפכני להקים מסעדה שקוראים לה גלוקוז והיא תגיש רק מאכלים מתוקים. תהיה שם עמדה של גלידות ושוקולד וזה יכול להיות מדהים. ממש מוח עסקי יש לנו.

הגענו לאולם ורצינו לראות את הכלה. איך שראיתי אותה הדמעות עמדו לי בעיניים. היא הייתה מהממת. השמלה שלה גם הייתה מהממת. כל כך התרגשתי שחשבתי ללכת לבכות לשירותים. אבל לא עשיתי את זה. רק ערסים קשוחים בוכים בשירותים.

הלכנו הביתה די מוקדם, כי היו הסעות בחזרה. הנהג עשה סיבובים בכל הארץ, אבל לא סבלתי יותר מדי בנסיעה. דיברתי עם חברה אחרת וזה העביר לי את הזמן. אח"כ קיבלתי טרמפ עד למקום מרכזי כלשהו. משם לקחתי מונית עד הבית. כל הבית כבר ישן, אבל הערתי קצת את אחותי שמלמלה לי כמה דברים וחזרה לישון וגם לא זכרה שזה קרה בבוקר.

כל הלילה לא הצלחתי לישון. היה לי קר וניהלתי מאבקים על השמיכה. זה לא שיש לי פתאום בן זוג לריב איתו על השמיכה. רבתי עם עצמי כל הלילה כי כל שניה השמיכה ברחה ממני. אפילו השמיכה ברחה ממני. בוהו. חוץ מזה היו לי חלומות מה זה מגעילים, ולא יכולתי לישון כמו שצריך. קמתי בבוקר מבלי להבין למה אני צריכה לקום. כל כך צדקתי, לא הייתי צריכה לקום. איזה יום זוועתי.

לא הספקתי ללמוד היום בכלל, לא היו לי אנרגיות לזה בכלל. המבחן ביום חמישי ואין לי מושג איך אני הולכת להכניס את החומר הזה ביום אחד למוח. עזבו את זה. לקחתי את הרגליים שלי ונסעתי לבאר שבע כשהראש שלי לא יודעת איפה. שכחתי את המפתחות של החדר, ונזכרתי בדיוק כשהייתי בדלת. זה מזל. זה היה בערך ב-4 אחרי הצהריים, לכן הנחתי שאני אגיע בשש לכאן, גג שש וחצי אם יהיו קצת עיכובים. היו פקקים בדרך, אללה יוסטור, אבל זה לא משנה, הנחתי שאני אגיע לרכבת בזמן ואכן הגעתי בשעה טובה לרכבת, אני באה להוציא את הארנק כדי לקנות כרטיס ואין ארנק. טוב, אין טעם להיכנס לפאניקה, אני אומרת לעצמי, הרי זה תמיד קורה לי שאני לוקחת ארנק ואני מוצאת אותו במעמקי התיק שלי אז חפרתי בתיק, הוצאתי את כל מה שיש לי בתיק, כולל בגדים שהבאתי איתי ואין ארנק. הכנסתי שוב את הבגדים לתיק והוצאתי אותם (זה על אותו משקל של להוציא את הממיר מהחשמל ולהחזיר אותו והכל מסתדר) אבל הארנק לא שם. הלכתי למאבטח שגישש לי את התיק בכניסה ושאלתי אותו אם נפל לי פה במקרה הארנק, והוא אמר לי שלא, שהוא לא ראה שום ארנק, אז הוצאתי שוב את כל התיק, על הדרך עשיתי שם גם סדר, אבל הארנק לא נמצא. טוב, אין עליי כסף, אין עליי כרטיס אשראי כדי להוציא כסף, אני תקועה באמצע תל אביב ולא יכולה לא לחזור הביתה ולא לנסוע לב"ש. אז מה עושים? מתקשרים לאמא. התקשרתי אליה וסיפרתי לה הכל והיא סיפרה הכל לאחותי ושתיהן באו להציל אותי עם שטר של מאתיים שקל שלא היה לי איפה לשים אותו, כי אין לי ארנק. אצתי רצתי לרכבת כי מספיק התעכבתי, ואם מפסידים את הרכבת אז צריך לחכות עוד שעה. היו לי כמה דקות כדי לקנות כרטיס...

אבל דווקא בדקות הקריטיות האלה, טלפון! מצאו את הארנק שלי. זו אישה מבוגרת אחת שנתנה לי את הכתובת של הבן שלה ואמרה לי שאני אוכל לקחת משם את הארנק. דיברנו כמה דקות והיא לקחה ממני סימנים (ארנק שחור שיש בו 20 ש"ח ואבד בקו בדרך לגיהינום) בחקירה צולבת. בקיצור, נשארה לי עוד דקה או שתיים לרכבת והשטר של המאתיים הבנ"ז לא נכנס לי למכונה הארורה. הלכתי מהר מהר לפרוט באחת החנויות ושוב ניגשתי למכונה וכבר פספסתי את הרכבת. עד שהגיעה עוד רכבת זה היה כמו שאמרתי שעה אחרי כלומר בשבע ורבע, ז"א שרק ברבע לתשע הייתי בבאר שבע. ז"א שאני עצבנית שחבל על הזמן. יש ימים שאסור לצאת בהם מהבית. בכלל. אני סכנה לציבור.

שלא נדבר שעד אז לא הכנסתי שום דבר לפה, הדבר הכי מזין שיכולתי לאכול זה שאריות ציפורניים שעוד לא נכססו. עזבו את זה אני גם בימים האלה בחודש, אז בכלל לא כדאי ליפול עליי ויותר מדי דברים נפלו עליי. אה כן, גם נכשלתי במבחן אחד. קיבלתי 41. חשבתי שאני יותר בכיוון של 60. עוד מועד ב' לאוסף. ויש לי מבחן ביום חמישי כבר אמרתי. ויש אנשים שאני רוצה לשפוך בפניהם את כל החרא והם אפילו לא נאותים להקשיב כי הם כל כך מסכנים בעצמם. מתערבת אתכם שהם לא בימים האלה בחודש.

עזבו, הלוואי שאצליח להירדם כבר.

בובי