למה נכנסתם? לא אמרו לכם שאסור לדבר עם זרים עם מבט מפלרטט?

איזה שבוע היה לי, אני רגילה לשבת בחושך לבד, אני לא רגילה לכל כך הרבה אירועים. יום ראשון הייתה מסיבת רווקות, יום שני חתונה, יום שלישי אבד לי הארנק, יום רביעי למדתי למבחן, יום חמישי כנראה נכשלתי במבחן והייתה עוד חתונה. דווקא אתמול עוד היה פוטנציאל טוב לשבת-בחושך-לבד כי הייתה הפסקת חשמל משום מקום, אבל אני כאמור הייתי בחתונה.

נתחיל מיום רביעי. כל היום למדתי למבחן בפילוסופיה, כן- המבחן ההוא שלא הגעתי למרבית השיעורים שלו ואני גם לא זוכרת איך המרצה נראה. הזמן פשוט ברח לי מבין האצבעות. אומרים שהזמן טס כשנהנים, הזמן טס גם כשלומדים למבחנים ורוצים שהוא יעצור קצת כדי לא לגשת כל כך מהר למבחן. למדתי גם ביחד עם השותפה וזה אחד הדברים שיותר עזרו לי לא לצאת יותר מדי מטומטמת במבחן. למזלי, הממוצע שלי בעבודות שהגשתי בקורס הוא בסדר (80 בערך) והמשקל של העבודות הוא 50% ככה שאני לא צריכה לגרד ציון יותר מדי גבוה במבחן כדי לעבור את הקורס. זה די עצוב שאני רוצה רק לעבור, כי המטרה שלי זה כמובן לקבל ציונים טובים, אבל כנראה זה מה שיצא לי מהסמסטר הזה, מי שלא לומד בערב שבת, נכשל בשבת. סמסטר הבא אני אשקיע, עכשיו גם יש לי מושג כמה צריך ללמוד ואיך צריך ללמוד. זה לא כמו בתחילת הסמסטר שהייתי אבודה לגמרי ויהירה לגמרי שחשבתי שלא צריך ללמוד יותר מדי כדי להצליח (עד עכשיו הכל בא לי די בקלות: בגרות עם ממוצע טוב בלי השלמות, פסיכומטרי שלא חרשתי עליו יומם וליל).

יום רביעי בערב היה ממש כיף, לקחנו הפסקה קצרה מהלימודים וראינו מערכונים שאפשר להגיד שהפכו להיות קאלט (אם אנחנו זוכרות אותם בע"פ, אז כנראה שזה קאלט, לא?). אני יודעת שהיה לי מבחן יום למחרת, אבל צריך גם לצחוק קצת, לא? (אם הבחירה היא בין לבכות או לצחוק, אז אני מעדיפה לצחוק).

אגב, ביום רביעי נרשמתי לקורסים לסמסטר ב'. אני צריכה גם לקחת כמה נק"ז של קורסים כלליים. בין היתר נרשמתי לקורס "עברית נכונה", שזה קורס שיכול להועיל לי מאוד וזה גם משהו שאני אתחבר אליו מספיק בשביל להנות ממנו. אולי ככה אני אתקבל למשטרת הלשון של נו-אנג'ל.

אתמול קראתי בעיתון (ישבה מולי ברכבת מישהי עם עיתון, אז הצצתי בחלק האחורי שלו) שהאקדמיה מאשרת לומר בילֵיתי במקום בילִיתי, ניקֵיתי במקום ניקִיתי, ניסֵיתי במקום ניסִיתי, שינֵיתי במקום שינִיתי וכו' (צירה במקום חיריק, למתאותגרים). יאללה תתפרעו על זה.

יום חמישי המבחן, כמו שאמרתי, אין צורך לפרט. לא היה יותר מדי להיט, אבל אני חושבת שיש לי את ה"עובר", אבל כבר היו הפתעות בעניין הזה של הציונים, אז נחכה בסבלנות. אחרי המבחן הלכתי לבנק שבתוך האוניברסיטה להוציא כסף. כמובן שיש שם גם כספומט, אבל לי כזכור אין כרטיס אשראי, אז אני יכולה להוציא רק מהפקידות. הבעיה היא שגם אין עליי ת"ז, אז לא הייתי בטוחה שהיא תתן לי להוציא. הסברתי לה את המצב, ואמרתי לה שהתעודה המזהה היחידה שיש לי זו תעודת הסטודנט שלי (שזו אגב, התעודה היחידה שהוצאתי שיצאה לי בה תמונה נורמלית סוף סוף,מי אמר פוטוגנית ולא קיבל?). היא אמרה לי שהיא מצטערת והיא לא יכולה לעזור לי כי היא לא מכירה אותי והציעה לי לגשת לסניף שלי כדי להוציא כסף, אמרתי לה שהסניף שלי בת"א, אבל זה לא עזר. אמנם היה לי עליי כסף, אבל הייתי צריכה עוד כדי לשים כסף בחתונה. בסוף אמא שלי נתנה לי כסף לחתונה ולנסיעות. הרגשתי ממש ילדה קטנה שתלויה בכסף של ההורים שלי כדי לשרוד בעולם הזה. פתאום נדרש ממני להיות מחושבת כי קודם כל זה לא הכסף שלי, ודבר שני- אני צריכה לשמור כסף למקרה חירום כי אני לא יכולה ככה סתם לגשת לכספומט ולהוציא, אפילו הבנק לא מקבל אותי וחושב שאני איזו נוכלת שבאה לרוקן את החשבון של הלקוחה הנאמנה שלהם. (הלוא היא אני)

בנוגע לארנק, ניסיתי להתקשר פעמיים לאלה שמצאו אותו ואין תשובה. זה ממש מתסכל שיש לי רק את הטלפון של הבית שלהם.

יצאתי מהבית לחתונה אתמול ושוב חשבתי שאיבדתי את הארנק (הזמני) שלי. ממש נכנסתי לסרט באמצע הרחוב והתחלתי להוציא את כל תכולת התיק בשביל למצוא את הארנק. לקח לי המון זמן, אבל מצאתי אותו. אח"כ נכנסתי לסרט גם על הפלאפון וחיפשתי אותו בקדחתנות.

הגעתי בין הראשונים לחתונה, זו קצת פאדיחה להגיע לפני המשפחה, אבל אלה הם שאיחרו, לי נאמר שהחופה בשבע וחצי והגעתי קצת לפני זה. היה ממש שמח. תופים, שופרות ומחולות. מהחופה לא הצלחתי לראות כל כך הרבה, אבל אילו הייתי מצליחה לראות אני מניחה שהייתי מתרגשת אפילו עוד יותר. אני בדר"כ לא מתלהבת יותר מדי מריקודים ובמיוחד לא מריקודים במעגלים, אבל הפעם היה ממש כיף.

הא, בלי שום קשר לריקודים כמעט דפקתי את השפגט של החיים שלי כשהלכתי שם והריצפה הייתה קצת רטובה. למזלי, אף אחד לא שם לב.

בחזרה לקחתי מונית והנהג היה ממש מוזר, בצורה קצת מפחידה. הוא היה סוג של מייקל ג'קסון של נהגי המוניות. אני די בטוחה שהיה לו לק על הציפורניים והוא כל הזמן דאג לאיך שהוא נראה והסתכל על עצמו במראה. (זה הקטע המפחיד, נהג שמסתכל במראה במקום על הכביש) הוא גם לא כל כך ידע איפה זה "איילון", שלא נדבר על הרחוב הנידח שבו אני גרה.

אני חושבת שכאן אסיים, יש לי מבחן ללמוד אליו.

שלכם,

בובי, שמאוד מקווה שמה שמציק לה בגרון זה לא משהו שיתפתח לשפעת. נמאס לי כבר להיות חולה.

אה... ד"ש לסקיפי בן לולו ולרקסי בן רקסי.