נכתב ביום שישי, בשל אילוצים טכניים פורסם היום:

אני בדילמה. אני מרגישה שהחיים שלי מתפוררים להם ואני לא יודעת מה לעשות איתם. כרגע החיים שלי בידיים שלי וזה ממש מלחיץ כי אין מי שיקבע לי יותר. אני רק מחפשת איזשהו עוגן, מישהו שיגיד לי מה לעשות ומתי ובמיוחד איך? כי אין לי כיוון, אין לי שמץ לאן אני הולכת ולמה אני עושה את כל מה שאני עושה.

זה מתחיל מהדבר העיקרי שמדכא אותי בימים האחרונים וזה העבודה. בקורס היה סבבה. לא דרשו מאיתנו יותר מדי, אני החמצתי אמנם לימודים אבל אני מסוגלת להתגבר על זה. אח"כ ישבנו בחניכה והיה מישהו שצמוד אלינו לגמרי ועזר לנו בהכל, הנחה אותנו, כמעט דיבר בשבילנו. אחרי זה, לא ממש ישבו לידנו רק הסתובבו וניגשו אלינו כשהיו שאלות. ועכשיו- לבד. אמנם יש עם מי להתייעץ אבל זה לא אותו דבר.

השיחות מייגעות, ממש ממש. כל שיחה בממוצע לוקחת לי 20-25 דקות ואני אומרת בבמוצע כי הרבה מהשיחות גם לוקחות יותר. היום לדוגמא היה לי לקוח שהיה איתי על הקו 45 דקות תמימות, עוד שניים של חצי שעה כל אחד והשאר לא היו רחוקים מזה. מעטים האנשים שהשיחות איתם היו לי קצרות. ואני עוד לא מדברת על הלקוחות הצועקים.

אתמול הייתה לי את המשמרת הכי גרועה שיכולה להיות לנציג. כמעט כל אחד צעק עליי. במיוחד איזה מישהי שאמרה שאני באופן אישי משקרת עליה ויש לי אינטרס לשקר לה בשביל להוריד אותה מהקו. לא משנה כמה ניסיתי להסביר לה, היא לא רצתה לקלוט שהתשובה שאני מספקת לה היא תשובה אמיתית ואף אחד לא בא לשקר לה. (נו, באמת, התקשרת בשביל לקבל תשובה ועוד לפני שחשבת על זה שניה אחת את ישר זורקת לי שקרנית כאילו זה מועיל לי במשהו לשקר וכאילו שאף אחד לא מאזין לשיחות שלי ואני ברשות עצמי) ועוד אחת היום שלא רצתה להבין שזה שאני אומרת לה שאין תקלה אזורית בכל גוש דן זה נכון וזה שהממיר שלה שבק חיים זה לא אומר שכל גוש דן לא צופה בטלוויזיה. עזבו את זה שזה הגיוני שיכולה להיות תקלה בממיר כי זה מכשיר חשמלי, היא פשוט לא רצתה לשמוע. היא בתור המומחית האזורית ובעלה בתור ראש אגודת צלחות הלווין צעקו עליי שאני לא מבינה שום דבר מהחיים שלי ושיש תקלה אזורית. אני לא מבינה את זה. התקשרתם בשביל לצעוק או בשביל לשמוע את האמת? אין תקלה אזורית, לא בתל אביב ולא בגוש דן, זה רק הממיר שלכם ואם הייתם טורחים לתת לי להוציא מילה אחת מהפה ומקשיבים למילה הזו, סתם מטים אוזן- זה לא משהו שדורש השקעת אנרגיה, הייתי גם בודקת מה בדיוק הבעיה בממיר שלכם ומתקנת (כן, תוציאו את הממיר מהחשמל ותחזירו). די, כאילו מה הם חושבים שזה שאנחנו יושבים מול הטלפון זה סיבה להוציא עלינו את כל העצבים? אני מה זה באתי בגישה של לא לקחת את זה באופן אישי, אבל זה כבר מוגזם. בכלל אתמול הגעתי מה זה בדרייב של למכור כמה שיותר, אפילו הצלחתי לעשות מכירה אחת, אבל אחרי כל הצעקות לא רק שלא התחשק לי למכור, גם לא התחשק לי לדבר עם הנחמדים הבודדים. הם צוחקים איתי על דברים ואני כמו כרוב חמוץ עם דמעות בעיניים משיחות קודמות.

אין לי כוח לזה, אני כבר לא בטוחה שככל שאני אצבור יותר ניסיון זה ישתפר. אני שומעת את כולם מהקורס שלי וכן, קשה להם, אבל בסוף הם לא יוצאים בתחושה רעה מהמשמרת. יש כאלה שבכלל אני שומעת אותם זורמים עם השיחות. אוףףףף אני לא יודעת מה לעשות. אני באמת חייבת לעבור את זה בשביל שכר מינימום????? מצד אחד, האינסטינקט הראשוני אומר לי ברור שלא, בשביל שכר כזה או כל שכר אחר אני לא חייבת לסבול. כסף בא וכסף הולך. מצד שני, אני לא יכולה לעזוב עכשיו. מה? רק התחלתי. מה פתאום לעזוב. ואני גם חייבת את הכסף הזה ללימודים, אחרת אני לא אצליח להמשיך בלימודים. ומה, רק הגיע איזה אתגר ואני כבר בורחת? כמה כשלון אני יכולה להיות. יכול להיות שאני אתחרט על זה אח"כ. כאילו, עכשיו החיים בידיים שלי וכל פעולה שאני עושה משפיעה על המסלול שלי בצורה ישירה. אני לא רוצה לטעות. אני שונאת את ההרגשה הזו של הכישלון ושאין לי שליטה על החיים שלי. אין לי מושג מה לעשות ומה אני בכלל רוצה להשיג. אז לעזוב או לא לעזוב? כי אני לא חושבת שאני אצליח לשרוד עוד שניה אחת עם לקוחות בטלפון. גם השיחות היותר קלילות הופכות לבלתי נסבלות.

אני יודעת שאני נשמעת עכשיו ילדותית בטירוף ומפונקת ושככה זה בחיים צריך לעשות גם דברים שלא ממש אוהבים. אבל אני לא מסוגלת פשוט. בא לי להיות ילדה קטנה ומפונקת וזהו. זה מה שאני רוצה כרגע. נראה לי שהחלטתי כבר מה אני רוצה לעשות עם העבודה הזו. וזה לא משהו שכולל לשבת בתוך קוביה עם אוזניה ולהיות שטיח של אנשים.

אתמול אגב, חזרתי ממשמרת כל כך נסערת שכמעט תקעתי את המפתח של הדלת בתוך שקע חשמלי וכמה שניות ניסיתי להבין למה הדלת לא ננעלת. הא, וגם לפני המשמרת מרוב שהייתי מרוכזת בכמה לא בא לי ללכת נעלתי נעליים עוד לפני שלבשתי מכנסיים. ואז שאלתי את עצמי מה מוזר באיך שאני נראית. כן, את בלי מכנסיים נשמה, זה מה שמוזר. זה אולי מצחיק לדעתכם, אבל אני חושבת שחוץ מזה, המקרים האלה מעידים על חוסר שפיות שנובעת מכל הלחץ הזה.

יא-אללה, אמרתי שאני אפרט את כל הדברים שמעיקים עליי ותראו כמה מקום תפסה העבודה. זה כנראה הולך להיות פוסט ארוך.

בגלל העבודה (ובגלל שאני עצלנית מטבעי) לא השקעתי הסמסטר הזה כמו שהייתי רוצה. תקופת מבחנים בפתח וזה הולך להיות ממש מזעזע מה שהולך לקרות שם. אני כבר רואה את הנכשלים עפים להם על ימין ועל שמאל. אבל הלימודים זה משהו שכמו שאמרתי יותר קל לי להתמודד איתו. אני רק צריכה לשבת ולחרוש. אחרי הכל, לא סתם בחרתי במקצוע הזה, בחרתי בו כי הוא מעניין אותי בסה"כ. נכון, לא תמיד הכל מעניין, אבל בכללי אני לא יכולה להתלונן, אני יכולה להשקיע בו, אין לי שום תירוץ שיכול להתקבל שמצדיק את העצלנות שלי, זו עצלנות נטו. אני נוטה לדחות דברים לרגע האחרון. נראה מה יקרה חודש מעכשיו. תחזיקו אצבעות.

עכשיו בגלל שכנראה החלטתי שאני לא ממשיכה יותר בעבודה, אני צריכה לשקול גם לחזור לבית של ההורים. אולי לעבור לאוניברסיטה שיותר קרובה לבית. בבית יהיה לי הרבה יותר נוח. אני לא אצטרך לחשוב על קניות וניקיון וסדר. רק אצטרך להיות מאורגנת במרחב הקטן, אולי אפילו לארגן לי בבית פינת למידה שאני אוכל ללמוד בה בשקט וזהו. אני חושבת כרגע על כל היתרונות שיכולים להיות למגורים בבית ואני חושבת שהיתרונות עולים על החסרונות. מה גם שאין לי ברירה ואם אני לא ממשיכה לעבוד אין לי מאיפה להביא את הכסף כדי לממן את כל זה. (אולי תרגיל עוקץ, אבל אין משהו ספציפי שעולה לי לראש.)

עוד דברים שמעיקים עליי? הנה דבר מעצבן. הפלאפון שלי נדפק לגמרי כבר כמה שבועות שאנשים לא יכולים להתקשר אליי ואני לא יכולה להתקשר אליהם. הם מקבלים הודעה שאני לא זמינה ואני רואה ש"אין גישה לרשת" כאילו אורנג' החליטו שהם חוסמים אותי מכל ערוצי התקשורת שלי עם העולם וזובי עליי. זה מעצבן כי כל פעם שזה קורה כבר למדתי שאני צריכה לכבות ולהדליק את הפלאפון. זה קורה לפחות עשר פעמים ביום, אם לא יותר. אני מכבה, מדליקה ושוב חוזר חלילה. לפעמים הפלאפון גם לא מזהה שיש בתוכו כרטיס סים הוא פשוט מתכחש לו ואומר לי להכניס. ואז בכלל צריך לפתוח את הפלאפון, ממש ניתוח לב פתוח ולהזכיר לו שיש לו בתוכו כרטיס סים. אה, בנוסף לכל הוא גם אוכל סוללה בקצב מדהים. אני לא מדברת בו הרבה, לכן הסוללה מספיקה לי לפחות ליומיים-שלושה בלי טעינה. עכשיו אחרי חצי יום מתרוקנת לי רוב הסוללה.

אגב פלאפון, רוצים לשמוע עוד דבר מעצבן? אתם מכירים את זה שאתם שומרים לכם שלוק אחרון של איזה משקה ואתם ממש מחכים ללגום אותו? אז לפני כמה ימים הייתי בערב צוות מהעבודה, ישבנו, אכלנו, שתינו. שמרתי את השלוק האחרון לאחרי האוכל והשלוק האחרון נשפך לי על הפלאפון בסוף. ככה שיש לי פלאפון לא מתפקד בניחוח תפוזים. מקסים.

עוד משהו? האינטרנט פה גם נדפק. אני מחוברת לאינטרנט בחדר בכבל. כן, עוד לא התקדמו פה משנות התשעים והכבל כנראה נדפק וכל הזמן מתנתק לי. עכשיו הוא בכלל לא מתפקד. אין לי מושג מתי אני אצליח לפרסם את הפוסט הזה. ואני כאן בחדר, בשבת, עם שותפה שאני לא ממש סובלת. בקיצור, בודדה וגלמודה ועצבנית ומדוכאת. רק רוצה חיבוק, אבל גם זה רחוק ממני שנות אור.

בובי

עדכון: הודעתי על התפטרותי ואני מרגישה תחושת הקלה!