הגעתי למסקנה שהעבודה הטובה ביותר היא להיות הבת של ההורים שלי. אם בעבודות סטנדרטיות אני צריכה לעבוד 9 שעות בשביל 200 שקל, אצלם זה לוקח שניה אחת להשיג שטר אדום. אבא שלי נכנס שלשום עם חבילה ענקית של שטרות לחדר שלי. בחיים שלי לא ראיתי כמות כזו של שטרות מגולגלת בערימה ועוד הייתי סוחרת סמים, אני לא סתם אחת שמתעסקת עם מטבעות. הוא ביקש ממני לעזור לו לספור את הכסף ואני כמובן שהסכמתי לעזור (כי אני נשמה טובה). ספרתי את הכסף ואז כמו הברון מרוטשילד הוא מסנן מבעד שפמו (הדמיוני כמובן, הוא מקפיד למרוט) קחי שטר של 200. (לא צריך, אבא, לא צריך, אתה לא יודע איזה סיוט זה שטרות של מאתיים, עד שמישהו מוכן לפרוט לך אותו יוצאת הנשמה. מסתכלים עליך כמו איזה ווירדו שלא מסתובב עם כסף קטן, במיוחד נהגי אוטובוס. וגם בעלי חנויות גרוזינים שאף אחד לא קונה אצלם אז אף פעם אין להם עודף. או כאלה שעדיין לא מודעים לזה שקיימים שטרות של מאתיים אז הם בודקים שזה לא שטר של מונופול שהם קיבלו. אנשים בישראל ימשיכו להיות עניים רק בגלל הגישה הזו לשטרות גדולים.) הוא המשיך להתעקש, אז לקחתי. כך הרווחתי מאתיים שקלים, בערך בשניה. אכן עבודה משתלמת. אחרי שלקחתי את השטר, אמא שלי עוד אומרת לי: "אם זה לא מספיק לך אני אתן לך עוד". (הכנס סמיילי עשיר כאן, טוב נו שיהיה עם שפם).

אני מגיעה בזמן האחרון לכמה מסקנות על החיים שלי. טוב, זה לא כל כך בזמן האחרון, זה יותר בכל התקופה הזו של גיל ההתבגרות. מזל שיש לי בלוג כי אני מה זה סנילית. הגעתי אתמול למסקנה שהחיים שלנו הם כמו פאזל, אבל זה נשמע לי מוכר, אז עשיתי חיפוש בבלוג ובאמת כבר כתבתי את זה בשתי הזדמנויות שונות. אז אני לא אלאה אתכם.

בעצם, מה אכפת לי. בעיה שלכם שאתם קוראים בבלוג של סנילית. החיים שלנו הם כמו פאזל. כל אחד הוא חתיכה קטנה ומיוחדת שמתאימה לאיזשהו מקום. יש כאלה שהם בפינות. להם הכי קל למצוא את המקום שלהם. הכל כבר מסודר אצלם בראש והם יודעים מה הם יהיו כשהם יהיו גדולים. בפינות. לא צריכים לחפש הרבה. יש את אלה שבאמצע. שפחות קל להם להתחבר, אבל הם חלק מאיזושהי תמונה, אז זה קל פחות או יותר. בסופו של דבר הם ימצאו את המקום שלהם לפי ההקשר. ויש את אלה, ואני ממש חושבת שאני חלק מאלה שהם חתיכות פאזל של הרקע. מכירים את זה שיש שמיים בפאזל שממש קשה להרכיב אותם? אז אני חלק מהשמיים האלה. ממש קשה לי למצוא את המקום שלי. אני מנסה לדחוף את החלק הכחול לכל מיני מקומות מבלי שיש לי מושג בהתחלה אם הם מתאימים או לא מתאימים. אולי אני אמצא את המקום שלי בגלגול הזה.

יום רביעי הקרוב יש לי כל כך הרבה מטלות. זה ממש יום המטלות הלאומי. יש לי בוחן, יש לי עבודה להגשה ויש לי עוד מטלה להכין ולהגיש בשיעור. הבוחן והמטלה די פשוטים, אני אסיים את שניהם תוך גג שעתיים, מזל שיש את העבודה הזו לאזן כדי שארגיש קצת עומס. זה מסוג העבודות שאתה יושב עד צאת הנשמה שלך ויוצא לך משהו מוגמר, יש שם מילים בעבודה הזו מודפסות בגופן אריאל 11 רווח כפול (העניין עם הרווח הכפול זה גדול, צריך לכתוב מעט וזה נראה הרבה), אבל אין לך מושג מה כתבת שם ואיך זה קשור לשאלה. אני מקווה שהציון יהיה טוב לפחות כמו העבודה הקודמת. לפחות אני במגמת עלייה עד עכשיו.

אגב מטלות, שמתי לב שזה לא באמת משנה על מה העבודה אם יש לך כימיה עם השותף שעושה איתך את העבודה. יצא לי כבר להגיש הרבה עבודות עם שותפים ואם יש כימיה זה עובד, אם אין כימיה גם העבודה יוצאת גרועה. למשל, יש לי שותפה קבועה בעבודה מסוימת שאנחנו מסתדרות מצוין. אני כבר מכירה איך היא עובדת, היא יודעת איך אני עובדת ואנחנו באותו ראש. העבודות שלנו יוצאות טובות ואנחנו גם מסיימות אותן מהר במיוחד בלי הרבה ויכוחים על נוסח או על תוכן. לעומת זאת, פעם הייתה לי מישהי שהשתלטה על כל העבודה ולא נתנה לי מקום להביע את דעתי, למרות שהיו דברים שהייתי חייבת להתעקש עליהם, בסוף העבודה יצאה על הפנים והיינו צריכות להגיש אותה שוב. נראה לי שאפילו המתרגל החתיך התעצבן עליה. אני לא אוהבת שחוסמים אותי בעבודות. אני חייבת להרגיש שאני שולטת במה שיוצא. אחרת אני הולכת לאיבוד. זו אחת הסיבות זה שאני בוחרת לשבת ולהקליד. אני שולטת במצב וזה נותן למחשבות לזרום יותר טוב.

זהו להיום, שיהיה שבוע מהנה ופרודוקטיבי.

בובי.