איזה יומיים היו לי. כל כך שונים אחד מהשני.

יום ראשון. חזרתי מהבית לבאר שבע. הגעתי לתחנת רכבת בסביבות שבע וארבעים דקות, כחצי שעה לפני שהיא הייתה אמורה לצאת. כזו אני, מקדימה הייתי ומקדימה אשאר. חישבתי ערב לפני כן את הזמן שייקח לי כדי להגיע לבאר שבע, ויצא לי שאם אני אקח את הרכבת הזו אני אגיע בערך חצי שעה לפני המבחן. כמובן שגם לקחתי בחשבון שהרכבת עלולה לאחר בכמה דקות, אבל נראה לי שחצי שעה ספייר זה מספיק הגיוני בשביל שאגיע בזמן.

כמו שצפיתי, הכרוז הודיע שהרכבת תאחר בכ-10 דקות. אמרתי שזה עדיין ישאיר לי זמן לפני המבחן. אולי אני לא אספיק לשתות קפה לפני זה ולהתעורר, אבל כן ישאיר לי זמן להתארגנות. בפועל הרכבת איחרה ביותר מ-10 דקות. כמדומני שזה היה 20 דקות, אבל אמרתי לעצמי שאני עדיין אגיע כמה דקות לפני הזמן, אז זה בסדר. כשנכנסתי לרכבת חשכו עיניי כמה אנשים. ידעתי שאין טעם ללכת לקרונות אחרים כי הם בטח מפוצצים, ואם אעשה זאת לא יישאר לי מקום על המדרגות. גם ככה המדרגות הטובות היו כבר תפוסות. אז בתנועות אקרובטיקה מאוד לא פשוטות הגעתי למדרגה היחידה שהייתה פנויה. כמובן שנתקעה לי הרגל באחת הרצועות של התיקים של החיילים וכמה שניות עמדתי על רגל אחת וניסיתי להוציא את הרגל ללא הצלחה, עד שמישהי חילצה לי את הרגל ותפסתי בהצלחה את המקום שלי על המדרגה הנחשקת, תאמינו לי שהמדרגה זה מקום נחשק במקרים כאלה. ראיתי אנשים שישבו על הריצפה בתנוחות שגרמו לרגליים שלי להירדם מרוב שזה נראה לא נוח.

החלק הזה שליד אזור הדלת היה מפוצץ ספרתי שם 22 אנשים!!! רק בחלק הזה של הדלת. ועוד היו שם לפחות 10 תיקים גדולים של חיילים.

הרכבת נסעה לה לאיטה. כשאני אומרת לאיטה, אני מתכוונת מאוד מאוד לאיטה. היא רק איחרה יותר ויותר ואני ראיתי את זה בלתי אפשרי שאני אגיע בזמן למבחן. אבל עדיין קיוויתי.

בסוף הגעתי בערך 5 דקות לפני המבחן לתחנת הרכבת, אבל זה עשר דקות הליכה עד הבניין, אז יוצא שכן איחרתי. הם כבר התחילו את המבחן ואני הייתי צריכה להתיישב, עברתי באולם בין אנשים והפרעתי להם כי היו מקומות פנויים רק באמצע השורה. זה היה לא נעים. בסוף ישבתי וזאתי שמאחוריי התחילה להשתעל, זה הוציא אותי מריכוז, אבל הצלחתי להתגבר על זה. המבחן היה עם חומר פתוח, ככה שהוא היה קל ממש. רק היה צריך למצוא את התיאוריה המתאימה ולהשליך אותה על הנתונים של השאלה. היו כמה חלקים שדרשו קצת יצירתיות, והסתדרתי גם איתם. המינימום מינימום שאני אקבל זה שמונים, לא יכול להיות פחות מזה, אבל זה לא מבחן קריטי כי זה רק 5% מהציון של הסמסטר, כלומר 2.5% מהציון השנתי. זה שום דבר.

אחרי זה ישבתי במרכז למידה ואמרתי לעצמי שאני אתחיל לעבור על החומר בשביל עבודה שאני צריכה להגיש. אכן עברתי על החומר די ביעילות, אבל זה לקח לי המון זמן. ישבתי במרכז למידה הרבה זמן. במהלך הזמן הזה ראיתי כל מיני אנשים שמתמזמזים עם כלבים. אל תשאלו, טוב שלא אנסו את הכלבים שהיו שם. אחד הרים כלב בגודל של ילד בן חמש על הידיים, כאילו הוא ילד קטן ופשוט הלך איתו. זה מדהים כמה דברים מוזרים ראיתי שאנשים עושים לכלבים.

אחרי כל העניין עם המרכז למידה תהיתי מה קורה עם חברה שלי, שכבר מזמן לא שמעתי ממנה. התקשרתי, היא לא ענתה, אבל אחרי זה היא חזרה אליי, אז הייתה שיחה נחמדה. נזכרתי שאני צריכה לעשות סבב טלפונים לכל החברות כי כבר מזמן לא שמעתי מהן.

באותו זמן שדיברתי איתה הייתי בדרך למישהי שאני עושה איתה ועם עוד 2 בנות פרויקט. כבר הייתי באמצע הדרך בחום של אחר הצהריים ואז היא מתקשרת אליי ואומרת לי לחזור לאוניברסיטה כי אנחנו נפגשות שם. איזה תסכול, אז חזרתי את כל הדרך חזרה. כבר הייתי מה זה עייפה, כי כל היום התרוצצתי באוניברסיטה ממקום למקום, מבניין לבניין. אבל ניחא. אני כבר אנוח בקבר וכו'.

וגם אחרי שכבר נפגשנו התרוצצנו מבניין לבניין מקומה לקומה עד שמצאנו מקום, בסוף הכנו את הפרויקט עד 23:00. כשאני אומרת הכנו זה אומר שבין היתר גזרנו, הדבקנו והסנפנו לורדים (טוב, אני הסנפתי בעיקר), אבל גם ישבנו ושכתבנו את העבודה שלנו. הייתי ממש עייפה. איך שנכנסתי לישון נרדמתי, או התעלפתי. לא יודעת. זה היה בשתיים עשרה בלילה.

באחת בצהריים סוף סוף קמתי. היה ברור לי שאני מבריזה מהיום הזה. לא עבר זמן רב אחרי שקמתי שחזרתי לישון שוב. ישנתי עוד שלוש שעות אחרי הצהריים, ככה שיצא שישנתי סה"כ 16 שעות. שזה בדיוק כמו הזמן שהייתי אתמול בנסיעות ובאוניברסיטה. מטורף. אני עדיין מרגישה עייפה. אם לענות את השאלה מה יותר מעייף, אני חושבת שזה מעייף באותה מידה.

מחר יש לי המון דברים לעשות. יש לי ניסוי של שעתיים וחצי, ללכת לאב הבית שיתקן לנו את הסתימה שיש לנו בכיור, להכין עבודה עם מישהו, להכין עוד עבודה עם עצמי (על לימור, מ"רק בישראל", אל תשאלו) וללמוד לבוחן. אכן, תמונות קשות.

בובי