בלילה שלפני המבחן היה לי קשה להירדם. גם בגלל הנסיבות ומחשבות על העתיד וגם בגלל סיבות טכניות שזה השכן שאני קוראת לו אום-כולתום.

אני חושבת שפעם סיפרתי פה עליו, אבל רק השבוע בחרתי לקרוא לו בכינוי הזה. זה כי הוא שם מוזיקה ערבית בפול ווליום ושר ביחד איתה בקולי קולות. אני ואום כולתום חולקים קיר אחד דק במיוחד. משום מה, כנראה שאין לאום-כולתום מבחנים והוא עושה לילות לבנים עם המוזיקה שלו. לפעמים הוא שר יחד איתה, לפעמים הוא לא. לפעמים הוא רואה סרטים ולפעמים הוא מגביר את הסקייפ ושומעת את כל השיחה (חבל שאני לא מבינה ממנה כלום כי כל השיחות שלו בערבית) אבל אני שומעת הכל. וכך לילה לפני המבחן, הלכתי לישון מוקדם יחסית כדי להיות רעננה למבחן. הוא החליט שהוא שם מוזיקה בפול ווליום באחת בלילה. אני עשיתי כמנהגי ודפקתי לו על הקיר כדי שיכבה את זה או לפחות ינמיך. אני חושבת שזו בקשה לגיטימית ב-1 בלילה. הוא הבין את הרמז, הוא תמיד מבין את הרמז. אבל כמו שהוא תמיד עושה הוא דפק לי בחזרה על הקיר בקצב התיפוף הדרבוקאי והגביר עוד יותר את המוזיקה. המשכתי לדפוק לו על הקיר, הוא המשיך לדפוק לי בחזרה. ואז הבנתי שאני חייבת לשלוף את התותחים הכבדים. לשים שירים אצלי במחשב כדי שיתעצבן ולא ישמע את השירים שלו. פעם זה עבד ולא רק עליו. אני למודת ניסיון בהבנת התנהגות של ערסים.

כמובן שלא שמתי לו מזרחית שכן בוודאי זו המוזיקה האהובה עליו. אני רוצה שישתוק, לא שיתחיל לרקוד. במקום זה פינקתי אותו בשיר "כלניות" של שושנה דמארי. זה עבד! הוא שתק ואני יכולתי ללכת לישון בעיכוב של שעתיים.

המבחן לא הלך לי משהו אני חושבת שאני שואפת ל-60 בערך וזה כמובן לא מספיק. נחכה לציונים ונראה אז. אני מריצה בראש אופציות אפשריות וזה פשוט לא נגמר. לא יכולה להפסיק לחשוב על מה יהיה.

שוב אום-כולתום התחיל לזמר לו. זה מדהים. עכשיו חצות והוא לא חושב שזה מפריע למישהו. מיוחד כשאני דופקת לו על הקיר כל יום. כזה חצוף. הפעם הוא הביא גם חברים. גם בלילה שבין אתמול להיום הוא שם מוזיקה בשעה בכלל לא נורמלית: 4 לפנות בוקר. מזל, מזל שאלה הימים האחרונים שלי בבאר שבע. אחרונים לשנה זו וכנראה אחרונים לתמיד.

מקווה שהוא ישתוק בקרוב,

בובי