אז אני יושבת לי בחדר הקטן שלי בבית של ההורים. חדר שכבר המצאתי לו שם חיבה ואני קוראת לו צימר. אמנם במרחב של החדר (6 מרצפות נותרו חשופות בחדר) אין מקום להתקין ג'קוזי, אבל זה עדיין צימר. כשהייתי בבאר שבע התקינו לי סוף סוף מחיצה. ואיזו מחיצה? מהחדר של אמא שלי שהייתה ילדה בבית של ההורים שלה. ככה שיש לי עכשיו צימר סיקסטיז. רק חסר פוסטר של אלביס, או של יגאל בשן בצעירותו והמראה מושלם. מזל שדוד שלי שומר דברים שאף אחד לא חושב שאי פעם יהיה בהם צורך- כמו המחיצה הזו. אחרת אני מאמינה שעד עכשיו הייתי באמצע הסלון.

הובטחה לי גם פלזמה קטנה ושטוחה כדי לחסוך קצת מהנפח שתופסת בצימר שלי הטלוויזיה הנוכחית (שלא פועלת כרגע, כי עוד לא חובר אליה ממיר). נראה מתי בפועל אני אקבל אותה. בינתיים אני מקבצת נדבות טלוויזיה בסלון. מנסה לשדל את ההורים שלי לראות תוכניות שהם לא ממש רוצים לראות. אלוהים שישמור, כמה שונה הטעם שלנו בטלוויזיה.

חוץ מזה, מאוד חיוני עכשיו בבית. אין לי מילה אחרת שתתאר את היתרונות והחסרונות של המעבר של אחותי וגיסי אלינו הביתה. חיוני. מצד אחד, מאוד שמח ואפשר לדבר עם אנשים שהם פחות או יותר בגילי, הידד. וגם אחותי, יש לה אנרגיות של שלושה אנשים אז זה עושה את הבית שונה לגמרי מאיך שזה בלעדיה. הצד השני בכל העניין זה שאנחנו די תקועים אחד בתוך התחת של השני. אין רגע אחד של לבד ומסתבר שאני די צריכה את הרגעים האלה. טוב, נו, לפחות בשירותים זה עדיין קיים. בינתיים.

חוץ מאחותי וגיסי עברה אלינו גם הכלבה הקטנה שלהם שמכונה החפרפרת או ג'וקית. אין לתאר את השינוי שהיא עשתה אצלנו בבית. בעיקר לחיוב. אני די מחבבת את היצור הזה. אני כבר לא נרתעת ממנה כמו פעם. הכי מפתיע בכל הקטע הזה שגם אמא שלי שמתעבת כלבים בכל ליבה ועד הג'וקית לא יכלה להיות בקרבת כלב פתאום מלטפת אותה, שמה לה אוכל ומים. אבא שלי והכלבה בכלל מאוהבים. רמת הכשכוש בזנב, של הכלבה לא של אבא שלי, עולה משמעותית כשהם ביחד. אם היא לא הייתה כלבה הייתי חושדת שיש להם רומן. הוא אפילו מתנדב להוריד אותה לסיבוב לפעמים. זה משונה מבחינתי כי הג'וקית מצליחה להפוך אותו מהאדם הכי סגור שיש לאדם אוהב שמחבק ומנשק. אני זוכרת שאתמול חשבתי שאני לא זוכרת הפגנת אהבה כזו אליי ואל אחותי אפילו. איתנו הוא עוד עצור.

בכלל אני מתייחסת אל העניין הזה קצת כמו ניסוי חברתי. מהתבוננות על מה שקורה ראיתי בהורים שלי דברים שלא ראיתי קודם, ראיתי באחותי דברים שלא ראיתי קודם. ראיתי גם בעצמי כל מיני דברים. חלק מהם כמובן ידעתי קודם, אבל הם קצת התחדדו. פתאום הכל נראה לי קצת שונה במי שאנחנו, או באיך שהבית נראה, או בזכרונות שהיו לי מהצימר- שהיה גם חדר הילדות המוקדמת שלי. אותי זה ממש מעניין איך זה יתפתח.

בקשר ללימודים, ככל שעוברים הימים כך יותר ויותר ברור לי שגורלי כבר נחרץ. אתמול פרסמו את הפתרון של המבחן בסטטיסטיקה ואללה יוסטור, לא הצלחתי לראות את כל הקובץ כי הוא היה קצת מעוות אצלי במחשב, אבל ממה שהצלחתי לראות ומהטעויות שזכרתי אצלי. ראיתי שירדו לי לפחות 40 נקודות. ככה שאין סיכוי.

אם נחשוב קצת פרקטי, חשבתי על כמה פעולות המשך שיכול להיות שיצאו לפועל.

קודם כל, לנצל את המילואים שהיו לי לטובתי. היו לי מילואים שבוע לפני תקופת מבחנים. אמנם לא מגיע לי מועד מיוחד מבחינת החוקים היבשים, אבל אני יכולה לנסות לקבל אחד כזה. המבחן היה שבוע אחרי שהשתחררתי מהמילואים. אמנם היה לי שבוע ללמוד, אבל זה לא היה בדיוק שבוע, כי היו לי שני מבחנים אחרים שהייתי צריכה ללמוד אליהם שהתקיימו לפני סטטיסטיקה. אם לא הייתי במילואים היה לי יותר זמן כדי לחלק בין שלושת המבחנים והייתי יכולה לגשת למועד א'. זה הולך להיות הטיעון שלי גם אם לא כל כך מדויק. שוב, מבחינת החוקים היבשים באוניברסיטה לא מגיע לי על זה מועד מיוחד, אבל מאחורי החוקים היבשים עומדים גם אנשים שמאשרים את המקרים האלה. אז אני מקווה שזה יעזור. זה חתיכת קוץ בתחת לשבת ללמוד עכשיו בקיץ סטטיסטיקה, במיוחד אחרי שכבר השלמתי עם זה שלא הצלחתי, אבל אני חייבת לנסות. גם כי החומר שאני כן יודעת עדיין טרי בראש, וגם כי אולי אני לא אשפר לרמה שהמחלקה דורשת בבן גוריון, אבל שיפור מ"נכשל" ל"עובר" יכול לשנות הרבה באוניברסיטה הפתוחה למשל, או במכללות, אם אחליט להמשיך ללמוד שם.

עשיתי בירורים גם לגבי הפתוחה. יש שם גם מחלקה לפסיכולוגיה וגם מחלקה לחינוך. לגבי סף ההכרה שלהם בקורסים קודמים אני עדיין בספקות, כי אף אחד מהאנשים שדיברתי איתו שם לא יודע להגיד לי מה סף הקבלה. צריך לעבור וועדת קבלה, ובשביל זה צריך לשלם דמי הרשמה. אני לא מוכנה לשלם דמי הרשמה בלי לבדוק קודם שאני בכיוון. אני לא רוטשילד עדיין ולא בא לי לזרוק כמה מאות שקלים עבור זה סתם. אז בינתיים אני אמשיך לברר, עד שמישהו יתן לי שם תשובה ברורה.

הזדכות על החדר שלי במעונות הולכת להתבצע עוד שבוע, או עוד שבוע וחצי. תלוי בכמות הדברים שאני אצליח להעביר בנגלה אחת מב"ש חזרה לבית של ההורים. הולך להיות כבד במיוחד ועוד באקלים הארצישראלי שלנו. אני אומרת לכם זה נוראי מה שנהיה פה. השבוע הבאתי הביתה מזוודה קטנה והיה לי קשה וחם בצורה בלתי נסבלת. מה יהיה בשבוע הבא עם מזוודה יותר גדולה והרבה יותר דברים? לא רוצה לחשוב על זה. להדחיק. להדחיק.

עבודה במרכז אני גם צריכה למצוא, אבל את זה אני אעשה כבר כשהדברים יהיו ברורים לי לחלוטין, למרות שהם די ברורים לי מבחינת עובדות, אבל אני עדיין צריכה לעכל. אגב לעכל, עוד לא סיפרתי אפילו להורים שלי על ה"הפסקת לימודים" הזו שאני מתכוונת לעשות. גם זה יקרה כשאני אעכל. מקווה שהעיכול יהיה מהיר (אפשר להוסיף קצת סיבים תזונתיים?) כי אין לי גרוש על הנשמה ועוד לקחתי הלוואה קטנה מהבנק שכמובן צריך לפרוע מתישהו.

זהו

שתהיה שבת שלום,

בובי.