נמשיך עם הציונים והלימודים. קיבלתי את הציונים במבחנים שהיו לי במחלקה בפסיכולוגיה. אין טעם שאני אציין כאן את המספרים. אני רק אגיד שהם כל כך קטנים שהם יכולים להיות גורים של ציונים אחרים. את האמת כשאני חושבת על זה עכשיו, כשראיתי את הציון בסטטיסטיקה, הסתכלתי עליו בכזו אדישות כאילו זה עבר דרכי, זה לא השפיע עליי אפילו לשנייה ואחרי כמה דקות שכחתי בכלל שראיתי את הציון הזה. אותו דבר גם עם הציון של המבחן השני. נפלאות מנגנון ההדחקה. אבל כשאני כן חושבת על זה, זה מעציב אותי לדעת שלא הצלחתי. חשבתי על זה שאני משוחררת כבר כמעט 4 שנים ואני מרגישה כאילו חזרתי עכשיו לנקודת ההתחלה.

אני יודעת שזה לא באמת ככה, כי היציאה שלי "לעולם האמיתי" הייתה מאוד משמעותית בשבילי. הבנתי מה הקשיים שלי במיוחד בקטע החברתי, הבנתי דברים על המשפחה שלי, עבדתי בהרבה עבודות וגם שם למדתי על עצמי. ובכל זאת, יש הרגשה כאילו חסר משהו. אני מגלה את עצמי, אבל זה אף פעם לא עד הסוף. אני עושה דברים טובים, ומשיגה דברים טובים, אבל בסופו של דבר זה מסתיים בטעם חמצמץ ואני מרגישה כאילו נשארתי בלי כלום.

אבל איזו ברירה יש לי חוץ מלהמשיך לחיות? אני אנסה כיוונים אחרים, ואולי כל זה לטובה.

אתמול הלכתי לקחת כמה דברים מבאר שבע. היה כל כך כבד להוביל את זה. זה היה נראה כאילו זה שטויות, רק לקחתי כמה בגדים, אבל זה היה כבד בטירוף וכמעט נשבר לי הגב. הייתי גם באוניברסיטה לכמה סידורים. ישבתי קצת שם ולא האמנתי שזה בין הפעמים האחרונות שאני אראה את המקום הזה. זה ממש בית שני. וזהו, שנה הבאה חסל סדר נסיעות, חסל סדר הדפסות, חסל סדר הרצאות. כל השגרה שהייתה לי עד עכשיו הולכת להשתנות.

אני מרגישה שאני נמצאת במקום שאנשים לא מצליחים להבין. כאילו מבחינת הפרטים הטכניים, אני מרגישה שאני צריכה להסביר את עצמי יותר מדי. מה כל כך בעייתי להבין שנכשלתי ואני לא יכולה להמשיך? זה די פשוט. סיבה ותוצאה אל תגידו לי "זה יהיה בסדר" ו"את תצליחי" ו"אל תוותרי" כשאני יודעת ובטוחה במאת האחוזים שאני הולכת להיכשל. זה לא מנחם, זה לא מדרבן, זה לא כלום. זה רק גורם לי להתעצבן כי לא מבינים מה אני אומרת. זה בסדר שאומרים לי שאני אצליח, אבל זה כנראה לא יהיה בכיוון הזה.

שוב אני עצבנית על בזק-נזק. כל כמה חודשים יש לי תאקל איתם עם האינטרנט. כבר כמה ימים שהמודם דפוק ובמקום לשלוח טכנאי הם שוב מריצים אותי לחנות שלהם, מרחק של שעה נסיעה בתוך תל אביב. סתם בזבוז זמן. שונאת אותם. השירות הכי גרוע בעולם יש להם.

אתמול מצאתי בתיק סנדביץ' ישן שאין לי מושג מתי הוא הוכנס לשם. הו הזוועות שאני צריכה לחזות בהם.

לפחות יש לנו את הכלבה הקטנה המכונה גם ג'וקית שמעלה לי קצת חיוך על הפרצוף. כזו חמודה.

בובי