אמא שלי בחופש. אני כידוע לא עושה כרגע כלום. שתינו נמצאות באותו בית משועממות. היא די נחמדה רוב הזמן. אין לנו תאקלים כמו בעבר, אבל היא יכולה להיות גם כל כך לא נחמדה. כאילו בלי לשים לב היא מנסחת את המשפטים עם הכוונות הטובות שלה והם יוצאים לה רע. נראה לי שזה היה אתמול. היא זרקה לי שאלה: "מה, לא רוצים אותך לעבודה?" יש אלף נוסחים אחרים שהיא הייתה יכולה להשתמש בהם מבלי שזה יישמע כל כך נוראי כמו: "איך הולך עם החיפוש? איך זה מתקדם?" אבל איכשהו יצא לה הנוסח השלילי הזה מהפה. אני מאמינה שלא הייתה לה כוונה לפגוע, אבל שמתי לב שיש לה נטייה לא מודעת להוריד לאנשים את הבטחון העצמי כדי שהיא תרגיש יותר טובה. זו רק דוגמא קטנה ומייצגת.

אני שמחה שהפסקתי להתייחס למילים שלה ברצינות. זה קרה כשהבנתי מה עומד מאחורי זה ושהכוונות שלה טובות. אין לה שום סיבה להוריד לי את הבטחון בכוונה. אני הבת שלה והיא רוצה שיהיה לי טוב והיא רוצה שאני אמצא עבודה. בזה אני בטוחה במאה אחוז, אז זה כבר לא משנה המילים שיוצאות לה מהפה. אלה רק מילים.

מה שעוד עוזר לי זה שאני בטוחה ביכולת שלי למצוא עבודה. יצא לי להתקבל לעבודות ולהתקדם בעבודה ואפילו להצטיין בעבודה. אז זה לא משנה מה אחרים אומרים ובמה אחרים מאמינים. אני בטוחה שלא ייקח לי הרבה זמן למצוא משהו. התמיינתי בינתיים רק לשתי חברות ובשניה אני כבר בתהליכים הסופיים וכמעט התקבלתי.

זה לא משהו שישב לי במוח עד עכשיו וחיכיתי לכתוב אותו. זה די עבר לידי באותו הרגע ועכשיו נזכרתי בו אחרי עוד אמירה שלה. היא סיפרה לי על מישהי שעלה לה הבטחון העצמי. זה חיובי, זה משמח, זה משהו טוב. אבל היא אמרה את זה בכזו נימה של סלידה, כאילו זה משהו רע. כמו שכתבתי כאילו יש לה רצון שלאנשים יהיה בטחון עצמי נמוך כדי שהיא תרגיש טוב עם עצמה. שוב, זה לא מודע לדעתי. היא לא עושה את זה בכוונה. זה פשוט משהו שטבוע בה כל כך עמוק שהיא מוצאת את החסרון בכל אחד ובכל דבר. אני מקווה שעם הנחמדות היחסית שלה שהיא פיתחה בשנים האחרונות היא תצליח לעבוד גם על זה. אולי זה יבוא יותר לקראת זיקנה. אני לא מוצאת שום דרך להעיר לה שלא תצית מחדש את הסכסוך בינינו, ואני ממש לא רוצה להיכנס לעוד סכסוך כזה. זה מה שחסר לי.

לפני כמה ימים, זו שהייתה החברה הכי טובה שלי בתיכון, חגגה יום-הולדת. אפשר להגיד שהנתק בינינו רשמי עכשיו כי אני לא התקשרתי וגם היא לא התקשרה ביום הולדת שלי. לא נראה לי שהיא ציפתה לטלפון ממני, כמו שאני לא ציפיתי לטלפון ממנה. מאז שסיימנו את התיכון כבר הלכו ופחתו הנושאים המשותפים שלנו והשתיקות בטלפון הלכו והתארכו. הפעם האחרונה שאני זוכרת שממש נהניתי משיחה איתה הייתה לפני כמה שנים וגם אז זה היה כי היא מצאה התכתבויות שלנו שקרעו אותנו מצחוק. לא הייתה שתיקה מביכה באותה שיחה כי פשוט לא הפסקנו לצחוק אפילו לשניה. מאז שהיא התחתנה אפילו התרחקנו יותר. אני חושבת שמאז ראיתי אותה פעם אחת באוגוסט שנה שעברה. זה מוזר איך שקשרים משתנים ככה. בתיכון לא העברנו ערב אחד בלי לדבר בטלפון או להסתמס למרות שהיינו כל היום ביחד בבית ספר. היינו מספרות אחת לשניה הכל ועכשיו אני לא מרגישה בנוח לספר לה אפילו פרטים קטנים ושוליים בחיי ואפילו מרגישה שזה יהיה לא קשור להתקשר אליה ביום הולדת שלה. זה קצת עצוב שנפרדו דרכנו ככה.

עם עוד חברה מהתיכון זה אותו דבר. גם אותה החשבתי לאחת החברות היותר טובות שהיו לי בחיים. בשיחות האחרונות שלנו דווקא לא היו שתיקות מביכות ותמיד היה על מה לדבר ואפילו הרגשתי נוח לספר לה דברים, אבל היא פשוט כבר לא מתקשרת. בשנה, שנה וחצי האחרונות, גם מאז החתונה שלה, אני הייתי זו שיוזמת שיחות ונסיונות להיפגש איתה. הקש ששבר את גב הגמל היה בחנוכה האחרון. טרחתי לארגן מפגש עם כל הבנות והודעתי לה פעמיים מתי ואיפה אנחנו נפגשות וכשהתקשרתי אליה באותו ערב היא אמרה שהיא שכחה. אני לא קונה את זה שהיא שכחה כי דיברתי איתה רק יום לפני כן, ואם היא כן שכחה אז זה אפילו יותר גרוע כי זה אפילו לא היה מספיק חשוב בשבילה לזכור משהו שנאמר לה יום לפני. כן, לקחתי את זה אישית וכן זה עורר בי כעס כלפיה והחלטתי שאני יותר לא יוצרת איתה קשר. אם היא תרצה אי פעם ליצור איתי קשר היא תדע איפה למצוא אותי.

עם חברה אחרת הקשר הוא בעיקר טלפוני. אני מרגישה איתה ממש בנוח ומספרת לה על כל ההתלבטויות שיש לי לגבי הלימודים והיא מספרת על כל ההתלבטויות שיש לה. והיא אפילו הזמינה אותי לעבוד איתה (כנראה שאני בסוף הולכת לעבוד בחברה המתחרה). לפחות נשאר לי הקשר איתה. אני יוזמת שיחות והיא יוזמת שיחות. ככה זה צריך להיות- מאוזן.

אתמול הייתה לי תהיה על איך אנחנו משתנים בלי להרגיש. איך זה שפתאום קשרים שנראו לנו הכי רלוונטיים בעבר, עכשיו מתפוגגים כאילו לא היו. אנשים שנעלמו לי מהחיים בנו להם חיים חדשים וזה נראה כאילו אני התקדמתי פחות. אין לי כל כך הרבה אנשים חדשים שנכנסו לחיים, אז נשארתי עם חלל שאותם אנשים שנעלמו לא יכולים להבין כי הם כבר לא שם.

המשך יבוא?

בובי