אתמול הייתה הברית של הפושפוש הקטן. כמו תמיד, חייבות להיות דרמות משפחתיות בכל אירוע משמח.

 זה התחיל כמה ימים לפני. ההורים עשו סבב טלפונים לכל המשפחה, אני הייתי יד מסייעת בפייסבוק לקרובים שלא היה לנו המספר שלהם (גדול הפייסבוק הזה, הכי שימושי בתור כלי ליצירת קשר). אבא שלי בין היתר התקשר לאחים ה"מקסימים" שלו, שכבר לא כזה בקשר איתנו. אנחנו פחות או יותר מתראים באירועים-אם בכלל. בכל מקרה, הוא גם התקשר לאחיו הבכור. ישר אחיו הבכור שאל אם האחות הקטנה תגיע, כי אם היא מגיעה אז הוא לא מגיע. אבא שלי אמר שהיא מגיעה, ושהוא ידאג שהיא תשב בשולחן מרוחק. האח הבכור פחות או יותר ניתק לו את הטלפון בפרצוף. ככה שחשבנו שהוא בכלל לא יגיע, כמו שהוא לא טרח להגיע לחתונה.

ואז את מי אנחנו רואים נכנס בשערי האולם? האח הבכור ואשתו חמוצת הפנים. איזה פלא. אבא שלי ואחותי אומר שהוא עשה פרצוף כשהוא נכנס. איתי הוא דווקא דיבר וחייך ושאל מה עם הלימודים ומה עם החבר (ההוא מבאר שבע, נו, זה שאין לי). בקיצור, הוא היה איש נחמד לכמה שניות. כמובן שהוא ישב בשולחן הכי רחוק מאחותו הקטנה.

את הברית לא הצלחתי לראות. היו אנשים הרבה יותר גבוהים שעמדו לפניי. מעניין שאני לא מחשיבה את עצמי לכל כך נמוכה, והפעם הייתי אפילו על עקבים (נשבעתי לא להיות על עקבים, אבל האירוע דורש) והרגשתי ננסית. טוב, אבל העיקר שחתכו. נתנו לו שני שמות, השם השני על שם אבא שלי. זה מדהים כמה מהר הוא משתנה. כל פעם שאני רואה אותו כאילו יש לו פרצוף אחר. עדיין לא החזקתי אותו כי הוא כל כך קטן שאני מפחדת שהוא יחמוק לי מבין האצבעות וגם ככה הוא רוב הזמן רק ישן, אבל בטח עוד אחזיק אותו הרבה. הוא כזה פושפוש נושנוש לושלוש ועוד כינויים שמבטאים חמידות.

האירוע היה כמובן בצל האירועים שקורים בדרום. יש לנו כמה קרובי משפחה שגרים באזור שקמו מאזעקות בבוקר או שבדיוק יצאו מבית הכנסת באשדוד לפני שנחתה שם הרקטה. אני ממש לא מבינה איך יש שמאלנים שמרחמים על מפלצות האדם האלה ועוד רוצים לתת להם מדינה בספטמבר. אני יודעת שלא כולם כאלה ויש להם שם כמה אנשים טובים, זו לא הנקודה. הנקודה היא שהחיות האלה פוגעים בחפים מפשע אצלנו בתור שיטה, ואין שם אף אחד מהאנשים הטובים האלה שיוצא להתקומם נגד זה, אין אצלם אף אחד שמנסה לתפוס את אותם טרוריסטים. אז מצטערת, אנחנו צריכים להיכנס בהם ולהיכנס בהם חזק כמו שכל מדינה שמנסה להגן על עצמה הייתה עושה. זה פשוט מרתיח אותי אנשים יפי נפש שאומרים שאנחנו פוגעים שם בחפים מפשע, מילא אנשים מחו"ל שאין להם את המידע המלא על מה שקורה כאן. אבל בחייאת אתם חיים פה. אנחנו לא פוגעים בחפים מפשע, זה הם אלה שפוגעים.

ובנושא אחר, יש לי חלומות בזמן האחרון על נשיקות פתאומיות שאני מקבלת מבחורים. לנשיקה תמיד מקדים ויכוח שדי מלהיט שם את העניינים ואז הבחור נותן לי נשיקה והולך משם. שני חלומות היו לי. באחד זה היה מישהו מוכר, בשני זה היה סתם מישהו לא מוכר ולמרות שהוא היה די מכוער זה היה חלום נעים, כזה שמתעוררים ממנו עם הרגשה טובה. כן ירבו חלומות כאלה, ולא יזיק אם ירבו בחורים כאלה גם במציאות.

יש לי מחר ראיון עבודה, כנראה אחרון, ככה שאם יש לכם 2-3 אצבעות פנויות בסביבות אחת בצהריים, אז הקדישו כמה דקות כדי להחזיק אותן. אמרו תפילה עבור חשבון הבנק שלי שרק יתמלא. נכנסו לי אלפיים שקל על המילואים והם כבר הלכו על המינוס הקטן שהיה לי ועל פרעון של חלק מהלוואה קטנה שלקחתי לפני כמה חודשים. ועדיין נשאר לי חוב, זה לא יאומן כמה קשה לחיות בלי כסף. אמנם במקרה שלי ההורים עוזרים לי ונותנים לי כסף לנסיעות לראיון עבודה ועוד דברים, אבל אני לא יכולה לבקש מהם כסף כל פעם כמו ילדה בת 15. מקווה שהכל ילך חלק מחר וכמובן שאני לא אלך לאיבוד. נמאס לי ללכת לאיבוד כל הזמן במקומות חדשים.

ונאמר אמן ונסיים את הפוסט,

בובי