אחרי שביום שני לפני יותר משבוע עשיתי ראיון ומבחנים בחברת כוח אדם, זומנתי ביום ראשון לראיון מול החברה עצמה. חשבתי שאף פעם לא הייתי באותו אזור, אבל מסתבר שדוד שלי גר קרוב לשם אז אני קצת מכירה את המקום. מצאתי די מהר את המקום בזכות הכנה מוקדמת שעשיתי בבית. לא הלכתי לאיבוד! זה אחלה הישג לאחת שהולכת לאיבוד בכל מקום חדש (אבל בל נשמח מוקדם מדי, אני עוד אלך לאיבוד בפוסט הזה).

למרות שהאוטובוס נסע רוב הנסיעה על 20 קמ"ש ועצר בכל תחנה בדרך, הקדמתי בחצי שעה. הגעתי למודיעין וכבר שם קיבלתי קבלת פנים חמה. בכל חברה כזו יש מישהו שמכיר את כולם וכולם מכירים אותו, אז הוא הבנאדם. חיכיתי בערך עוד רבע שעה עד שקיבלו אותי לראיון. כמה שהיה שווה לחכות!!! ראיין אותי המנהל צוות והוא כזה חתיך! ניגבתי את הריר והתחלנו בריאיון עם עוד מישהי שישבה שם (לדעתי היא רק הפריעה לאינטימיות) שאלו אותי את השאלות הרגילות, סיפרתי את כל קורות חיי ובמה התעסקתי בעבודות קודמות, עשו לי סימולציה לשיחה אופיינית עם לקוחה. הרגשתי ממש טוב. אפילו שכחתי באיזשהו שלב שאני בריאיון. הייתי ממש פתוחה איתם ואמיתית. לא ניסיתי להסתיר את החסרונות שלי והדגשתי כמו שצריך את התכונות הטובות. טוב, אין מה לעשות אחרי הכל, המנהל צוות הולך להיות בעלי לעתיד, אני חייבת להיות פתוחה ואמיתית איתו. אחרי זה האזנתי לאיזו בחורה נחמדה מאותו צוות. היא אמרה לי בין היתר שזה אחלה מנהל צוות ואם אתקבל אז זכיתי. השיחות עצמן מאוד הזכירו לי את מה שעשיתי בבנק, אז אני בטוחה שאוכל להשתלב מבחינה מקצועית.

אחרי זה חזרתי הביתה ואמרו לי לחזור לשם יום למחרת. הם שאבו ממני את כל הכסף מהארנק. בגלל שהלוך-חזור זה סה"כ 4 אוטובוסים, זה אומר שכל נסיעה שלי לשם עולה לי בערך 25 שקלים. זה די הרבה כסף כשאין לי כמעט שקל בחשבון וכשאני מסתמכת כרגע בעיקר על ההורים. הייתי שמחה לקבל באותו זמן איזושהי וודאות שזה ישתלם לי. אבל עדיין היו מאוד מסתוריים איתי. הרגשתי טוב לגבי הריאיון, הרגשתי ממש טוב. אבל כבר היו כמה פעמים שהרגשתי שזה בכיס שלי ובסופו של דבר דחו אותי, אז לא ידעתי בדיוק מה לחשוב.

השלב הבא היה כאמור אתמול. הגעתי לתחקיר בטחוני. חשבתי שזה הולך להיות משהו קליל כזה, אבל אשכרה הרגשתי כמו בחקירה משטרתית. אבל לפני זה כמובן שהלכתי לאיבוד. חשבתי שיש איזושהי דרך קיצור להגיע לחברה, אז הלכתי בדרך אחרת שלכאורה אמורה לקצר לי, בסוף יצא שעשיתי סיבוב בכל העיר. תמיד כשאני סומכת על עצמי בניווט אני נדפקת בסוף. אבל אני כבר לא מופתעת מזה. אולי הגיע הזמן שאני אפסיק לחפש קיצורי דרך.

נכנסתי לחדרו של הקב"ט שהוא מצד אחד די נחמד, אבל מצד שני היה לו מבט כזה קצת מפחיד. כאילו כבר מהרגע שנכנסתי הוא בוחן אותי. למי שמכיר את הסדרה "שקר לי" אז הרגשתי שאני נחקרת והוא בוחן כל סנטימטר בפרצוף שלי כדי לראות אם אני משקרת. זו הייתה סיטואציה די מלחיצה. הוא פתח את השיחה ואמר לי שכדאי שאני אגיד את האמת ושיש מתמודדים שמשקרים וזה לא כדאי כי תמיד עולים עליהם. הוא לא רק שאל אותי שאלות שקשורות לבטחון (כמו על גניבות או עבר פלילי) הוא עשה לי ניתוח אישיות מקיף! לא הייתי מוכנה לדבר כזה, אבל שיתפתי פעולה עם חוקריי. עכשיו כשאני חושבת על זה, הוא היה גם השוטר הטוב וגם השוטר הרע. רק היה חסר מנורה מתנדנדת מעליי וכוס מים קרים שהוא היה מושך ממני אם לא הייתי עונה על איזושהי שאלה. יצאתי מה זה חננה: כמעט לא שותה, לא מעשנת סמים, לא גונבת מחנויות, רגישה שבוכה מכל פיפס (הוא שאל כמה אני רגישה). יצאתי משם די בשוק. בסופו של דבר הוא אמר שהוא ממליץ עליי וחושב שאני מתאימה לעבודה. ברגע זה קפץ הסיכוי ל-99% שהתקבלתי, אבל בכל זאת אמרו לי שיחזרו אליי עם תשובה סופית היום.

והיום חזרו אליי, ואמרו לי שהתקבלתי סופית! איזו הקלה, אחרי כל השלבים האלה, סוף סוף הולכת להיות לי עבודה, עם מנהל צוות חתיך. כבר נמאס לי לשבת בבית ולשמוע נדנודים מאמא שלי על זה שאני לא עובדת (אפשר לחשוב כמה זמן עבר מאז שסיימתי עם המבחנים והעבודות להגשה). אני מקווה שאני אסתדר שם גם עם אנשים, גם בעבודה עצמה. ההרגשה ממש טובה. אני צריכה את המסגרת הזאת, אני צריכה לקום בכל בוקר עם מטרה כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי.

בטח תשמעו עוד על העבודה בהמשך.

זהו להיום,

בובי