מעצבן אותי! מעצבן אותי שאנשים לא יודעים מה הגבולות שלהם. היום נתקלתי בשני מקרים כאלה שאנשים פשוט לא ידעו איפה לשים את הגבול.

נתחיל מסיפורי אמא שלי. אם מדברים על גבולות נראה כאילו הגבולות, שהיא למדה בעבר שצריכים להיות לה איתי, מתמוססים בזמן האחרון. אני לא רוצה להתייחס אליה כמו ילדה קטנה, אבל בשביל השקט הנפשי שלי אני צריכה להוריד אותה מהווריד שלי. זה התחיל היום בצהריים. היא ראתה איזו תוכנית בטלוויזיה והייתה שם כתבה על: "איך להתמודד עם אנשים שליליים". אז היא התחילה להגיד שאיך זה שיש אנשים כאלה שמוצאים דברים רעים בכל דבר. אני פשוט הייתי בהלם שהיא אומרת את זה כי אין דבר אחד בעולם בין אם זה חפץ או בן אדם או כל ישות אחרת שקיימת בעולם הזה שהיא לא מוצאת דבר שלילי להגיד עליו. תפתחו במילון את הערך "שלילי" ותמצאו תמונה שלה שם מתנוססת בגאון. אבל שתקתי, ורק נדהמתי מבפנים עד כמה היא לא מודעת לשליליות שלה וחושבת שהיא בן אדם חיובי וטוב.

בכל מקרה, שעה אחרי זה בערך, קמתי כדי לכבות את המזגן. פעולה פשוטה, הגיונית, שכל בן אנוש מתנסה בה אחת לכמה זמן. תוך כדי שאני מכבה את המזגן ראיתי בטלוויזיה בסלון משהו שמשך את תשומת לבי, אז נשארתי לעמוד לכמה שניות כדי לראות את זה. ואז היא באה אליי עם השאלה: "למה את עומדת?" אמרתי לה שאני רוצה לראות רגע מה יש בטלוויזיה. ואז היא שוב שאלה אותי למה אני עומדת ושוב עניתי לה, ואז היא שוב שאלה אותי למה אני עומדת, כאילו זה איזה משהו מוזר לעמוד באמצע הסלון. ואז היא התחילה להגיד לי מה אני שמה לב רק לטלוויזיה ושהיא אמרה לי לשים עין על האחיין שלי לכמה דקות כי היא נכנסת להתקלח ושאני מזלזלת ולא אחראית. כאן קפץ לי הפיוז. קודם כל, היא עדיין לא נכנסה למקלחת. דבר שני אני לא חירשת, אם הוא בוכה אז אני יכולה לשמוע גם מהסלון. ואז הזכרתי לה את הכתבה שהיא ראתה על אנשים שליליים ואמרתי לה שהיא בעצמה כזאת, על כל דבר יש לה משהו רע להגיד. זהו זה השיא, היא התחילה לבקר את העמידה שלי (ואני לא מדברת בכלל על כל ההערות שהיא זורקת ככה בשגרה. זה כבר ברגיל). אז היא המשיכה והמשיכה לדבר ולהטיח בי עלבונות. אני רק אמרתי לה שתמשיך, אמרתי לה שתגיד עוד, שתוציא הכל. לא התווכחתי איתה ובסוף היא שתקה.

עוד מעצבן אותי שהיא התנהגה אחר כך כאילו שום דבר לא קרה. אני לא רציתי לשתוק על זה. אם אני אשתוק השלב הבא יהיה שהיא נכנסת איתי לשירותים ומבקרת אותי כשאני עושה פיפי.

אי אפשר להגיד לה שהיא לא נותנת אוויר. היא מבטלת כל ביקורת על עצמה. אפילו אמרתי לה שהיא שכחה אתמול בלילה לכבות את הטלוויזיה בסלון והיא כבר שללה את זה ואמרה שאין מצב. אז מה לעשות? איך להציב לה גבולות? נשבעת לכם שאלה הרגעים שאני הכי מרגישה בודדה בהם. כל הביקורת הזאת שהיא מעבירה, כל העקיצות האלה לאט לאט נוגסות בי. אני ממש אובדת עצות.

האיש השני שהיה צריך גבולות היום זה מישהו מכאן מהבלוג. יש לי די הרבה בלוגרים בפייסבוק ולמרות זאת גם כאן יש גבולות. מידע שאני מפרסמת רק בפייסבוק לא אמור להגיע לבלוג, ומידע שאני מפרסמת בבלוג או עצם הידיעה שיש לי בלוג לא אמורה להגיע לפייסבוק כי מן הסתם יש שם אנשים שלא יודעים שיש לי בלוג. אני מפרסמת כאן דברים אישיים ביותר כמו הסיפור הנ"ל על אמא שלי ולא הייתי רוצה לשמוע אזכורים לזה בארוחות משפחתיות או שאנשים מהתיכון והצבא ידעו שיש לי בלוג. כאן אני מציבה את הגבול שלי ומי שעובר אותו מקבל כרטיס אדום החוצה (כבר היו כמה כרטיסים צהובים בדרך). זהו, זה ממש עצבן אותי שאותו אדם עבר את הגבול.

אני צריכה להיות קשוחה יותר לגבי הגבולות שלי. לא יכול להיות שאנשים מרגישים כל כך בנוח לרמוס אותם והכל יימשך כרגיל.

בובי