אני לא רוצה להיות קיטשית, אבל אני מסירה אחריות מעצמי על מה שהולך להיכתב פה. יש מצב שזה יצא דביק עד מוות. אז זהירות.

מתוך 10 שנים שאתר קיים, אני נמצאת כאן כבר כמעט 7 שנים, יותר מרבע מהחיים שלי. האתר הזה שינה לי את החיים. קודם כל, התפתחה אצלי יכולת הכתיבה. ממש אהבתי לכתוב גם לפני כן, אבל אין ספק שבין כל מאות אלפי המילים שכתבתי כאן, התאהבתי אפילו יותר בכתיבה. אם לפני כן מילאתי מחברות שלמות ביומנים, עכשיו אני ממלאת פה את הארכיון.

בזמן האחרון, אני לא יודעת מה קרה פתאום לכולם, אני מקבלת מטר של מחמאות מאנשים על הכתיבה שלי. בין אם זה כאן בבלוג, ובין אם זה סתם על סטטוסים שאני כותבת או אפילו על תגובות לסטטוסים. אנשים אומרים שאני מצחיקה ושנונה. זה ממש מחמם לי את הלב לשמוע את זה, וזה הרבה בזכות הבלוג.

עברתי כאן כל כך הרבה תקופות. היו כאן סיפורים מהתיכון, מהצבא בסדיר ובמילואים, מהאוניברסיטה, מהעבודות, על המשפחה ועל מה לא בעצם, כמעט כל דבר אני כותבת כאן כמובן בגבולות הצנזורה. הבעתי כאן חששות שהיו לי, אהבות שהיו לי, כעסים, תקוות ואכזבות וכל רגש אפשרי. הבלוג עזר לי להיות מודעת לעצמי ואולי קצת יותר מדי. ואתם ליוויתם אותי בכל זה, הקשבתם וייעצתם, לא יודעת כמה אנשים זוכים לזה בחיים, אבל לי אין את זה כל כך בחוץ, בעולם האמיתי, וקיבלתי את זה כאן. אתם יודעים עליי דברים שהאנשים הכי קרובים אליי לא יודעים, אז תודה! (הנה, התחלנו להיות דביקים, רק חסר פה סמיילי של חיבוק בשביל להשלים את זה).

אני מקווה שתמשיכו ללוות אותי, ותמשיכו לקרוא, שהאתר יזכה לעוד שנים ארוכות וזה איחול אגואיסטי לגמרי כי אם הוא לא יהיה קיים אז לא יהיה לי איפה לכתוב וזה הכרחי בשבילי. אני לא יודעת לאן החיים יקחו אותי, ואיפה אני אהיה בשנים הבאות. באמת שאין לי מושג, אבל אני בטוח אכתוב על זה.

באהבה גדולה,

בובי