הדף הקודם, הלימודים ובאר שבע וכל זה, זה נראה כל כך רחוק ממני. כאילו זו לא הייתי אני. העבודות והמבחנים והשיעורים זה פתאום נראה כל כך תלוש ממני. שזה מצד אחד טוב, כי זה אומר שאני קצת פחות מתחרטת על "בזבוז הזמן" בשנתיים האחרונות. אבל מצד שני, אני כן ארצה ללמוד בעתיד, איך אני אעשה את זה אם אני כל כך מנותקת מזה?

היום זה היום האחרון לאבטלה שלי. ואם נהיה פחות דרמטיים, אז מחר אני מתחילה לעבוד. הרבה חששות מלווים אותי. אני אסתדר שם? אני אתחבר לאנשים? זו נסיעה די ארוכה, אני אעמוד בזה כל יום? ומה אם... אני אפילו לא מעזה לכתוב את זה... מה אם הבוס החתיך היה רק פנטזיה והבוס שלי יהיה מפלץ עם פלולה בגודל כדור הארץ? (סמיילי קורץ כאן) אם נהיה רציניים לרגע, אני פותחת דף חדש בחיים שלי. מקמטת את הדף הקודם שלי, זורקת אותו לפח ומתחילה מחדש.

בפנטזיה יש לי פתאום כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות. החל מצניחה חופשית ובנג'י שעל זה אני חולמת כבר מזמן וכלה בקעקוע דווקא עם כיתוב מעניין ולא ציור. כי כולם מציירים. ולא אות בסינית. לא בא לי שיעבדו עליי ויכתבו לי "מרק כרוב" בסינית על הכתף. בחיים לא חשבתי שאני אעשה קעקוע. בא לי לקחת קורס בכתיבה יצירתית ולכתוב ספר, בא לי לרוץ מרתון למרות שבפועל יש לי כושר לרוץ 3 מטר, וגם זה בספק. בא לי ללמוד לרכוב על אופניים וללמוד לשחות ולעשות החלקה יפנית שתגרום לי להיפטר מהשיער הנפוח שלי, או קרחת. אבל בואו לא נהיה דרסטיים מדי. זו עדיין אני, בובי השמרנית. בא לי למצוא את אהבת חיי, זה קצת דחוף, כי אני מתחילה להרגיש נואשת. בא לי ללמוד שפה זרה, אבל כזו שלא תהיה לי שימושית בשום צורה. בא לי גם ללמוד שפת הסימנים- קצת שקט לא יזיק לי.

משכורת בהחלט תקדם חלק מהחלומות הקטנים האלה. אבל גם אני צריכה לקחת חלק בזה ולעשות את הדברים האלה. לצאת לחופשי. בינתיים זה לא יותר ממילים.

בובי