איך בעבודה אתם שואלים? או שאתם לא שואלים, אבל אני אספר בכל מקרה.

אני לא זוכרת אפילו את היום הראשון. זה נראה כאילו זה היה לפני כל כך הרבה זמן. כולה עברו ארבעה ימים. כל אחד הציג את עצמו. אפשר להגיד שאנחנו בכל הקורס בין הגילאים 18-30. הרבה דתיים, נראה לי שהם אפילו רוב בקורס שלנו. הרגשתי כאילו חזרתי לתיכון, לכיתה מלאה בדתיים. הרבה שם סטודנטים, אז אתם יכולים להבין את האווירה שיש שם. זה מאוד נחמד להיות בסביבה של אנשים בגילי. כיף לנהל שיחות עם אנשים שנמצאים פחות או יותר באותו שלב שלי בחיים, שיכולים להבין מה זה להיכשל בסטטיסטיקה, ומה זה להתלבט בנוגע להמשך הדרך בחיים. אמנם רובם שם כבר באמצע תארים או אחרי תואר ראשון ודי סגורים על עצמם אבל הם לא מרימים גבה אם אני מספרת שאיבדתי את הדרך ואני לא יודעת מה אני אעשה כשאני אהיה גדולה.

מנהלי הצוותים הציגו את עצמם בפנינו, אולי אני עושה סמטוחה מהימים, אבל יש מצב שזה היה ביום הראשון. שוב ראיתי את המנהל החתיך. הוא פתאום היה לא כזה חתיך. כאילו כן עדיין חתיך, אבל לא השארתי שלולית של ריר הפעם.

הנסיעות היו לי ממש לא קלות ביום הראשון. לוקח זמן להתרגל. האוטובוס ממש היה ריכוז של כל הפיליפינים מתחנה מרכזית. ככה זה היה ביום ראשון- כנראה כי זה יום המנוחה שלהם, בשאר הימים לא היה עמוס יותר מדי באוטובוס. התרגלתי גם לנסיעות בסופו של דבר. לא שיש לי ברירה. מצאתי את האוטובוסים שמגיעים לשם במקום אוטובוס שעושה סיבוב בכל גוש דן, ככה שזה חוסך לי זמן בבוקר. אני מתעוררת ממש מוקדם בבוקר. השבוע זה היה עוד סביר כי התחלנו כל יום ב-9, אז התעוררתי בשש ויצאתי ב- 7 ורבע, אבל שבוע הבא ובכלל בכל ההמשך של הקורס (וגם בעבודה במוקד עצמו) אני אצטרך לקום בחמש וחצי, להתארגן יותר מהר כי אין מצב שאני אקום לפני אצא ב-6 ורבע כדי להגיע בשמונה (או אפילו לפני שמונה בעבודה עצמה). אלה שעות לא אנושיות מבחינתי. אבל זה עניין של הרגל והתמדה לישון בשעות מוקדמות. כל השבוע הלכתי לישון בסביבות עשר (נגמלתי מקפאין בשעות הערב כדי להצליח להירדם כמו שצריך). לא היה לי יותר מדי קשה לקום וגם כמעט לא הייתי עייפה במהלך היום.

מי שמכיר את העבודה בשירות לקוחות יודע כמה קורסי השירות ארוכים ומלאים, וגם הקורס הזה. הוא אפילו התארך עוד יותר כי יש מלא חגים באמצע ככה שאנחנו מסיימים אותו אחרי חודשיים כמעט. מצידי שהקורס יימשך כמה שיותר. זה בסה"כ הרבה יותר כיף מלעבוד. אנחנו משחקים כל מיני משחקים תוך כדי, אפילו הרכבנו פאזל של דורה. אל תשאלו אותי איך זה קשור לשירות, אבל זה קשור. זה מאוד נחמד לחזור לגן חובה ולקבל על זה משכורת. כמובן שיש חלקים יותר רציניים, אבל עדיין זה יותר טוב מעבודה.

טוב, משהו ממש הזוי שקרה לי. נדלקתי בקורס על אחד הבנים, יותר נכון על אחד הגברים. הוא לא ממש הטיפוס שלי. אני לא מכירה אותו כל כך אבל ממה שהתרשמתי בימים הבודדים האלה, הוא בליין שיוצא כל יום למקום אחר ולא נראה כזה טיפוס של קשר רציני. הוא גם אמר שהוא לא רוצה להתחתן אף פעם ושהוא רואה את עצמו גרוש ולא חי לנצח עם מישהי. לא שאני מתכוונת להתחתן איתו (או שכן? הוא באמת עושה לי את זה), אבל זה מלמד על הטיפוס. גם המראה החיצוני שלו במכלול הוא בסדר, אבל לא מהמעלפים (ע"ע ראש הצוות החתיך). יש בו אלמנטים חיצוניים שאני אוהבת, כמו החיספוס והחיוך שלו והעיניים והמבנה גוף שנראה די חסון אבל לא יותר מזה (טוב שלא כתבתי כמעט כל פרט אפשרי במראה החיצוני). ובכל זאת, מצאתי את עצמי מפנטזת עליו גם כשאני לא בעבודה ומגניבה לכיוונו מבטים בשיעור כמו ילדה בת 14.

ובעניין אחר, נתנו לנו תרגיל מעניין לעשות בקורס. היינו צריכים לכתוב את קורות החיים העתידיים שלנו עד 2019. בתרגיל הזה הבנתי עד כמה אני אבודה בחיים. אין לי מושג מה אני אעשה עוד שנה, אז לחשוב עכשיו 8 שנים קדימה? כל מה שניסיתי לחשוב שיכול להיות מתאים לא הסתדר לי בראש. גם מבחינת מצב משפחתי. איפה אני אהיה עוד 8 שנים? נשואה פלוס ילד זה משהו הגיוני לחשוב עליו? בכל זאת זה היה משעשע לדמיין מה יקרה אם יהיה לי בית בכפר שמריהו, או אם באותה תקופה אני אהיה נשואה עם ילד ובדיוק אתחיל קריירה במשהו שלמדתי. לקחתי את הדף וקיפלתי אותו וכתבתי לעצמי לפתוח אותו בשנת 2019 ולראות מה מתוך כל זה התממש. תזכירו לי לפתוח את זה ב-2019.

זהו, שתהיה שנה מוצלחת לכל תלמידי בית הספר, 

בובי