אתמול, יום חמישי, היה לי יום עמוס במיוחד.

התעוררתי מוקדם, אחרי כל השבוע הזה שהתעוררתי מוקדם כבר לא הייתה לי בעיה לעשות את זה. לא הייתי חייבת להתעורר מוקדם, כי כל המדריכים של הקורס נמצאים בנופש של החברה ואנחנו קיבלנו יום חופש, אבל הייתי חייבת להזדכות על המעונות בבאר שבע, אז החלטתי לנצל את היום הזה כדי לנסוע לשם. בקלות הייתי יכולה לוותר על זה, אבל חלק מהעולם הזה של המבוגרים זה לעשות גם דברים שאנחנו לא רוצים לעשות.

אז יצאתי כבר בשמונה בבוקר מהבית. תכננתי לעלות על הרכבת של 9. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. בפועל חיכיתי לאוטובוס שיגיע המון המון זמן. בזמן הזה עברו שני אוטובוסים קטנים מפוצצים באנשים שלא עמרו בתחנה בכלל. היה איזה קו אחד שלא מגיע לרכבת שעבר בהערכה גסה 15 פעמים לפחות ב-45 דקות. לא יכלו לנצל חלק מהאוטובוסים ולעשות מהם את הקו שאני צריכה שהוא מבוקש לא פחות מהקו הזה? אחלה רפורמה של תחבורה ציבורית. במקום שאוטובוס יעבור כל 7 דקות בשעות הבוקר העמוסות הוא עובר כל 20 דקות ובכלל לא עוצר. בסופו של דבר, לקחתי מונית כי הבנתי שאם אני אמשיך לחכות לאוטובוס אין לי סיכוי אפילו להגיע לרכבת של 10.

נהג המונית היה כזה דחפור. הוא לא הפסיק לדבר. אין לי בעיה לדבר עם נהגי מוניות כשאני במצב רוח הנכון, אבל זה היה מוגזם אפילו בשבילי. הוא התחיל בהתנצלות על זה שהוא צריך לקחת ממני 50 שקל על הנסיעה ואמר שזה הכל באשמת מחירי הדלק שממשיכים לעלות. המשכנו בשיחה על התחבורה הציבורית הגרועה שיש לנו בארץ ושזו הסיבה שיש כל כך הרבה מכוניות פרטיות על הכביש. אם הייתה לי מכונית הייתי חוסכת לעצמי שעה שלמה בבוקר שבזבזתי על הליכה לתחנה והמתנה לאוטובוס. נכון שאני גרה בגוש דן והאוטובוסים אצלנו יחסית לשאר המקומות נגישים ומכסים כל נקודה בתל אביב כמעט, אבל עדיין יש כאן גם ליקויים במיוחד בשעות הבוקר ובשעות הערב כשכולם בדרך לעבודה או מהעבודה. הוא המשיך בדיבורים עד כמה שאין לו זכויות בתור נהג מונית ודיברנו קצת על מחאת המוניות ועל זה שאין לו אפילו חופש למחות עם המונית כי אחרת יקחו לו את הרישיון לתחבורה ציבורית והוא נתן לי דוגמא די הזויה אני חייבת להגיד, שאפילו אסור לו "להתמזמז" עם בחורה במונית כי זו עילה לשלילת הרישיון ולקנס. כל יום לומדים משהו חדש. הוא סיפר לי גם שהוא נגמל מעישון והוא נקי כבר 25 שבועות, משהו כזה.

הגענו ופספסתי כבר את הרכבת של 9 אז הלכתי לעשות לי רב קו שהתכוונתי לעשות ממילא. אחרי זה עליתי על הרכבת של 10 לבאר שבע. היה לי קרון שלם משל עצמי. איזה כיף, אז למדתי קצת מהחוברת מושגים של העבודה שיש לנו מבחן עליהם ביום ראשון. נחמד שהיה לי שקט ולא ישבתי עם שאר העם. כמעט הרגשתי סלב.

הגעתי לבאר שבע בשעה 11 וחצי והתחלתי לארגן שם את כל הדברים. מזל שהבאתי את המזוודה הגדולה כי חשבתי ללכת על יותר קטנה כי שכחתי שיש לי כל כך הרבה דברים שם. סידרתי וניקיתי את החדר, את המטבח, לקחתי משם חלק מהכלים שהיו לי, וחלק זרקתי כי באמת שלו היה לי מקום להכניס אפילו מזלג (את האמת שממש שמחתי כי היו לי שם עדיין כלים מלוכלכים מלפני חודשיים אולי ומה זה לא רציתי לשטוף אותם). מזל שהיו לי שם מגבונים לחים. זה ממש הציל אותי. ניגבתי את האבק הרב. אני יודעת שאב הבית מקפיד על כל הפרטים ועובר כמו רס"ר לראות אם יש אבק על המדפים ועל החלונות וכו', אז ניקיתי הכל כולל הכל, טאטאתי את הריצפה, העברתי סמרטוט על החדר שלי ועל המטבח. ניקיתי את המדפים בארונות מטבח ורוקנתי את המקרר. ידעתי שיהיו עוד הערות, אז עשיתי את כל זה ממש מהר כדי שיהיה לי מספיק זמן כדי לנקות ולסדר את כל מה שלדעתו לא בסדר. זו הבאסה בלהזדכות אחרונה על החדר. לא משנה מה השאר ניקו, את צריכה לנקות את זה עוד פעם ולא רק זה, אם הן שכחו לעשות משהו או לזרוק משהו שלהן, אז את צריכה לעשות את זה וזה לא מעניין את אב הבית שזה לא שלך. אז הלכתי לאב הבית, הוא כתב לי כמה סעיפים של דברים שאני צריכה לעשות כולל דברים שהשותפות לא עשו, הביא לי מסיר שומנים לכיריים (בחיים שלי לא ניקיתי כיריים), חומצה לשירותים (שרציתי לשתות מרוב ששנאתי לנקות). עברתי סעיף סעיף ועשיתי את הכל תוך שלושת רבעי שעה. אחרי זה הוא בא לביקורת נוספת, הראה לי עוד דברים שאני צריכה לזרוק (מאיפה הוא הוציא אותם? חשבתי שזרקתי הכל). וסוף סוף אמר לי שסיימתי, רק לזרוק את הדברים וזהו, אז ירדתי שוב למטה, זרקתי הכל, עליתי שוב לקחת את המזוודה והתיק שלי וירדתי שוב (סה"כ טיפסתי 5 פעמים במעלה 3 הקומות, 250 מדרגות בסה"כ. מישהי לגמרי השלימה את מכסת ההתעמלות שלה לשבוע אחד). המזוודה כרגיל הייתה ממש כבדה. כל הבאסה להיסחב איתה בדרך מבאר שבע לתל אביב.

בדרך חזור גם לקחתי מונית כי יש גבול לכמה אני יכולה להיסחב באוטובוסים עם המזוודה ועוד בשעה 5 אחרי צהריים שכל האוטובוסים עמוסים. הנהג הזה גם דיבר הרבה. סיפר לי על ההוצאות שיש לו על ארבעת ילדיו ועל יוקר המחיה ובלה בלה בלה. העיקר שבסופו של דבר הגעתי הביתה ופרקתי את המזוודה. בפעם האחרונה.

אין יותר רכבת לבאר שבע, אין יותר מעונות, אין יותר אוניברסיטה. זה עשה לי קצת עצוב, אבל נראה לי שאני מתמודדת עם זה הרבה יותר טוב ממה שציפיתי. זה שמצאתי לי מסגרת חדשה בהחלט עוזר לי להרגיש יותר טוב. כבר התחלתי "להוציא את עצמי מהארון" בהקשר הזה של הלימודים. יותר ויותר אנשים יודעים שאני עושה הפסקת לימודים. אמרתי לאמא שלי לפני כמה ימים והיא הגיבה איך שציפיתי, קצת קיבלה את זה בהפתעה, שאלה למה אני עושה את זה ומה אני מתכוונת לעשות בהמשך. לא סיפרתי לה על הציונים וכל זה, רק אמרתי שאני רוצה לחסוך יותר כסף ושאמשיך ללמוד אחר כך. זו התשובה הרשמית שלי לכל מי שלא בקיא בסיפור הציונים, זה די ארוך לספר לאנשים מה קרה בשנתיים הראשונות ללימודים: על הכשלון בסטטיסטיקה בשנה הראשונה, על הכשלון בקורס ההמשך בסטטיסטיקה בשנה השניה, על זה שאני לא בטוחה שאני רוצה ללמוד פסיכולוגיה בכלל- שאני מנסה למצוא תחומים אחרים, אז להגיד "מסיבות כלכליות" זה יותר פשוט ומקבל בסופו של דבר את אותם הנהונים של "יהיה בסדר".

יהיה בסדר,

בובי