זה קצת באסה לכתוב פוסט אחת לשבוע. קודם כל, כי אני לא זוכרת את כל הדברים שקורים במהלך השבוע ואני עם יצר הדיווח שבי חייבת לספר הכל (מזל שיש פייסבוק). ושנית, כי הרבה דברים הופכים להיות לא רלוונטיים פתאום. לספר ביום שישי על משהו שקרה ביום ראשון, אחרי שכבר הוא עבר, עוכל, והפך להיסטוריה? זה קצת מפספס את המטרה של הבלוג. אבל אין מה לעשות. אני חוזרת כל יום בסביבות 6 וחצי בערב הביתה, אחרי שיצאתי בשעה דומה בבוקר. ז"א ש-12 שעות אני מתעסקת בדברים שקשורים לעבודה ונסיעה אליה. לא שאני מתלוננת, אני דווקא מברכת על מזלי הטוב כפי שתוכלו לקרוא בהמשך הפוסט, אבל עדיין אני עייפה מדי בשביל לכתוב פוסט. אז נעשה כאילו אני כותבת את זה במהלך השבוע:

אם הייתי כותבת פוסט ביום ראשון הייתי מספרת לכם שאמא שלי שוב מעצבנת אותי ושאני לא מדברת איתה ולא יכולה לראות את הפרצוף שלה בכלל. היא כל כך עיצבנה אותי בימים האלה. יצאה עליי בלי שום סיבה נראית לעין. זה התחיל אפילו משבת שהיא זרקה לי הערה שאני לא אחזור עליה פה. הערה מעליבה שגררה מצידי הערה מעליבה אליה ומאז החלטתי לא לדבר איתה. זה כאילו מפריע לה שאני מתבטלת בשבת. מה כבר יש לי לעשות בשבת? ברור שיש כאן משהו מאחורי ההערות האלה. היא אף פעם לא מעירה בלי כוונה מאחורי זה, רק אחרי זה התברר לי מה מפריע לה בי כל כך.

אחרי שכבר שכחתי מזה, אבל עדיין לא ששתי לדבר איתה, ביום ראשון בבוקר היא שוב נפלה עליי על משהו קטן כאילו חשבה שעשיתי משהו דווקא, אבל זה ממש לא היה דווקא אז היא צעקה עליי כאילו עכשיו נפלו השמיים ואני הייתי זאת שהפלתי אותם. לא הבנתי מה היא רוצה ממני, אבל לא היה לי זמן לחשוב על זה כי הייתי חייבת לרוץ לעבודה. זה עוד יתרון של העבודה הזאת שאני לא יושבת בבית להתבשל במיצים של עצמי על כל מקרה לא נעים שקורה לי איתה.

זה הגיע לשיאו ביום ראשון בערב. עוד פעם היא יצאה עליי בלי סיבה נראית לעין. הפעם כי לא אמרתי לה שלום כשיצאתי בבוקר. כן, בטח, את מצפה שאני אגיד לך שלום אחרי כל הצעקות האלה שצעקת עליי סתם? אמרתי לה את זה והיא אמרה לי בחזרה מה שהיא חושבת עליי ואני אמרתי לה שחבל שאין עליי פתק החלפה, היא הייתה יכולה להחזיר אותי לחנות ושהיא לא צריכה להיות אמא שלי. וכך הלכתי לישון בוכה, לא הצלחתי להפסיק לבכות עד שנרדמתי.

ואז עוד יום עבודה הגיע לו. וטוב שכך. שוב לא היה לי זמן לחשוב על כל זה, כאילו אני עוברת לעולם מקביל שאין בו אמהות מכשפות. אגב, הבחור "ששבה את לבי" עזב את העבודה, כך שאני לא אראה אותו יותר. שזה בסדר, כי ממילא שיניתי את דעתי לגביו. הוא לא כזה חמוד בכלל ואין לי מושג מה ראיתי בו. עם הקצב שאני מחליפה את טעמי על בחורים נראה לי שאני אצטרך לקחת בעל בליסינג. החלפה אחת לשלוש שנים- איך לא חשבו על זה קודם?

מי שמכיר את העבודה בשירות לקוחות יודע שיש קורס שבו לומדים את העקרונות התיאורטיים והמעשיים של העבודה ויש את הדיבור עצמו בקו- שזו העבודה בעצם. אני עדיין בשלב של הקורס בעבודה זה קורס מאוד ארוך גם ככה, אבל אצלנו הוא מתארך אפילו יותר כי יש מלא חגים באמצע. תוך כדי הקורס גם נותנים לנו משלב מסוים לדבר עם לקוחות כדי שנוכל "להשתפשף" במה אומרים ללקוח ואיך אומרים ללקוח וגם כדי שנוכל ללמוד מהשטח מקרים שלא לומדים בקורס. אין כמו ללמוד מעשייה, כי לעשות דפי עבודה כל היום (ויש מספיק דפי עבודה, כרתו יער שלם כדי לספק את כל הדפים שאנחנו מקבלים) זה אולי נותן את הידע, אבל לא מלמד אותנו איך להשתמש בו ואין אפשרות לכסות בשיעורים את כל המקרים שקיימים בעולם.

אז השבוע התחלנו לשבת על יום שעתיים ולדבר עם לקוחות. אין צורך להסביר כמה שזה מלחיץ, למרות שיושב לידנו חונך צמוד שמסביר לנו הכל תוך כדי שיחה ותומך בנו מקצועית ונפשית. אז יום שני היה יום מלחיץ ביותר, השיחות הראשונות. בלאק-אאוטים לרוב, לא זכרתי שום דבר ממה שלמדנו, אבל בסופו של דבר היה בסדר יחסית לפעם הראשונה. וגם הפעם השנייה והשלישית היו בסדר. החונכים האלה עוברים כנראה הכשרות מיוחדות בהגברת הבטחון העצמי כי הם זרקו לי מחמאות מפה ועד הודעה חדשה שלא רק אני הרגשתי שזה מזויף. מזויף, אבל עובד. הרגשתי הרבה יותר בטוחה בעצמי אחרי כל מחמאה כזאת.

כך עברו להם שלושה ימים שבהם נתנו עוד שעתיים ועוד שעתיים. את האמת שכל פעם זה מלחיץ מחדש. מה יקרה אם יפול עליי לקוח בלתי אפשרי שאני לא אדע מה להגיד לו. הדבר הכי מפחיד זה לאבד את הביטחון בגלל שיחה אחת. זה יכול להרוס את הכל כי לפחות אני, ממש נופלת אחר כך ומרגישה שהעבודה אולי לא מתאימה. זה יכול לשנות הרבה דברים. אבל למזלי לא הרגשתי ככה. דווקא להפך. הרגשתי שהעבודה מתאימה לי כמו כפפה ליד. הרגשתי שלמרות שזה קשה אני אוכל להתגבר על הקשיים ככל שאני אצבור ניסיון.

אתמול יצא לי לחשוב שאולי עזבתי את הלימודים, ואולי אני עובדת עכשיו "רק" בשירות לקוחות שאולי זה לא העבודה הכי הכי, והמשכורת- שמעתי הרבה דיבורים ממורמרים על המשכורת וזו לא המשכורת הכי גבוהה אבל אני ברת מזל שמצאתי אותה כל כך מהר. גם כי היא מתאימה לי, גם כי זאת סגירת מעגל. המקום הזה הוא כמעט כאילו עשו העתק-הדבק על המוקד של הבנק שעבדתי בו. אותו סוג עבודה, אותה אווירה, אותו מבנה ארגוני, אותם יעדים. התחרטתי על ההתפטרות שלי מהבנק, אבל עכשיו יש לי הזדמנות להתחיל מחדש בכמעט אותו מקום.

אם משווים את העבודה מול האוניברסיטה, אולי אני טועה, אבל האוניברסיטה הייתה בזבוז זמן רציני יחסית למה שאני יכולה להשיג בעבודה. כבר תוך שלושה שבועות אני מרגישה הרבה יותר טוב. אני מרגישה שייכת. שזה משהו שלא הצלחתי להשיג במשך שנתיים שלמות באוניברסיטה. זה בהווה. בעתיד? אני מניחה שרק הזמן יוכל לגלות לי מה עוד אני אקבל מזה.

היו איזה יומיים שממש גירד לי בתוך הגרון. לא הבנתי מה זה, זה לא עבר ולא משנה מה עשיתי. אחרי יום וחצי הבנתי שכנראה ננעץ לי שם משהו שאכלתי ובאמת הרגשתי שזה יצא אתמול בערב. לגרון שלום!

חוץ מזה, צחקתי המון השבוע, האנשים בעבודה כאלה מצחיקים. ממש טוב לי שם.

בובי