אתמול היינו בארוחת חג אצל בת דודה של אבא. אין צורך להכביר במילים על כמה אוכל היה, אבל היה מספיק אוכל והגדודים לא באו. אז נאלצנו לאכול אותו בעצמנו. התפוצצתי עוד לפני שהגענו לעיקרית (או שלא הייתה חלוקה לראשונה ועיקרית? כי האוכל פשוט זרם וזרם וזרם מכיוון המטבח ללא הפסקה). היה טעים מאוד, היה חריף מאוד כמו שאני אוהבת. תענוג. אחרי הארוחה ישבנו בגינה שלהם והיה ממש נחמד. איכשהו זה תמיד נגמר בזה שמישהו פותח מכנסיים בסוף הארוחה. אני עדיין בטראומה מפסח לפני כמה שנים שבן דוד של אבא שלי הוריד את המכנסיים לכמה שניות ואני ישבתי בדיוק מאחורי התחת שלו. אנחנו משפחה פתוחה מדי?

כרגיל לא הייתי שלמה עם מה שלבשתי ואיך שנראיתי בערב חג. או שאין לי כשרון לבחור בגדים, או שהגוף שלי דוחה כל בגד שעולה עליו. אני חוששת שזה שניהם. אחרי שבחרתי באחת החולצות שקניתי החלפתי בגדים עוד 3 פעמים אולי עד שהגעתי למסקנה שהחולצה הראשונה היא הרע במיעוטו. זה הכי מייאש בעולם. הרגשתי כמו סבתא של דודה של עצמי. אני שונאת את זה שכל ארוחה זה ככה. הייתי רוצה להיות שלמה עם המראה שלי, ללבוש מה שאני רוצה ולא מה שנכפה עליי בחנויות שעושות טובה שמוכרות איזו חולצה במידה גדולה. זה מבאס כל פעם מחדש.

חוץ מזה, אני מרגישה כמו עוף מוזר בכל מקום. לא קשור ללבוש. אני בעצמי לא מתחברת לשום מקום ולאף אחד באופן טבעי. תמיד מאמצים להרגיש שייכת, תמיד אני מסתכלת על עצמי מהצד ורואה דמות נבוכה, לחוצה כזאת. אני מרגישה שיש לי הרבה מה לתת לאנשים מסביבי, אבל לאנשים הרבה יותר נוח לא להתייחס אליי. ברור לי שכשזה קורה לי עם כולם זה בעיה שלי, אבל אני לא יודעת איפה להתחיל לתקן. קל להגיד "להיפתח" כמו שאני אומרת לעצמי כבר שנים, אבל איך עושים את זה? הנה פרויקט לתשע"ב- להיפתח.

בזק-נזק החליטו שראש השנה שגולש אל תוך שבת זה זמן טוב לתקלה בקו הטלפון הביתי. או שזה הטלפון שהחליט אחרי כל ה"שנות טובות" שהוא בשביתה. אז אין לנו קו טלפון כרגע, אין לנו אינטרנט וכל זה עד יום ראשון, אני כרגע על הרשת האלחוטית של השכנים. דווקא נחמד שיש שקט. אתמול הייתי מזכירת השנות טובות. כל פעם שאמא שלי הייתה עסוקה (בערך כל היום) אני עניתי לטלפון. גם כשאני בחופש אני צריכה להרגיש כאילו אני עובדת בשירות לקוחות? באמת יופי. (סתם אני מגזימה, עניתי כולה ל-3 שיחות כאלה).

בזמן האחרון אני קצת לא מאמינה לזה שאני משוחררת כמעט 4 שנים. זה מין תקופה כזאת שאני נתקלת כל הזמן בקשר שלי עם הצבא וכמה שזה רחוק ממני. לדוגמא יש איתי מישהו מהעבודה שהשתחרר לפני חודש. אני זוכרת את עצמי שהייתי בדיוק באותו מצב כמוהו כשהתחלתי לעבוד בבנק. זה נראה לי כל כך קרוב, כאילו זה קרה אתמול, אבל יחד עם זאת מאוד רחוק ממי שאני היום. או שראיתי ביום שלישי מישהי ששירתה איתי לפני כמה ימים ולא האמנתי שלא ראיתי אותה 4 שנים. הזמן חולף כזה מהר?

תשע"ב שמח,

בובי