כמו כל המדינה, גם אני מתרגשת לקראת שחרורו של גלעד שליט. העסקה הזאת הייתה צריכה לקרות כמה שנים קודם, אבל טוב שהיא קרתה עכשיו ולא מאוחר יותר. עכשיו יש לגלעד הזדמנות לשקם את חייו כשהוא עוד צעיר. אני מאחלת לו את כל האושר וההצלחה שבעולם מעתה והלאה. קשה לי להבין איך זה שמישהו בגילי נעצר בחייו ולא היה יכול לעשות כלום עם עצמו במשך 5 שנים. אני הספקתי להשתחרר, לעבוד, להתפטר, לעשות פסיכומטרי, לעבור לב"ש, להתחיל ללמוד באונ', להפסיק ללמוד באונ', לעבוד בכל מיני עבודות תוך כדי. להכיר אנשים, לנתק קשר מאנשים. אני התחרפנתי אם היו כמה חודשים של קפאון בחיים שלי, כשהרגשתי שאני לא מתקדמת- השתגעתי. אז מה איתו? מעניין איך הוא מרגיש. זה משהו שאני אפילו לא רוצה להתחיל לדמיין.

מגיע לו ולמשפחה שלו שקט עכשיו. אני מקווה שביום שלישי שכשהוא יחזור, התקשורת תשכיל לעזוב את המשפחה לכמה שבועות לפחות כדי לתת להם את השקט הזה. איכשהו נראה לי שכתבי החדשות ימשיכו לדחוף מיקרופונים לכיוונם כדי לשאול אותם שאלות בנאליות ומטומטמות, כדי לסחוט מידע כמו שהיה בימים האחרונים.

בקשר למחיר, אני גם חושבת שהמחיר כבד, אבל הוא הכרחי. אי אפשר להשאיר אותו שבוי שם חד משמעית. כל הציניקנים שיגידו עכשיו שמה יקרה אם המחבל ששוחרר יפגע בי ובמשפחתי עכשיו. אני אגיד להם שאני אכן חוששת, אבל סומכת על מערכת הבטחון החזקה שלנו. שוב, המחיר הזה הכרחי.

בנוגע למדיניות שלנו בהמשך, אני חושבת שעכשיו (עכשיו! לא בעוד כמה שנים כשיהיה עוד חטוף) הממשלה צריכה לגבש עמדה חד משמעית שאין מו"מ עם מפלצות-אדם. הם חוטפים אחד- הם מקבלים אחד. חוץ מזה צריכה להיות הנחיה, קשה ככל שתהיה, לוודא הריגה בשדה הקרב של חייל חטוף. ככה לא נצטרך לשחרר מחבלים בשביל לקבל אות חיים. אני לא מומחית גדולה בעניין, ולא חקרתי ובדקתי. אני בטוחה שיש אנשים שיודעים יותר טוב ממני איך לא להיכנע לטרור. רק צריך שמישהו יקבל החלטה.

ולנושא אחר- אנשים שמעצבנים אותי: אנשים שחושבים שהם יודעים יותר טוב ממני מה טוב בשבילי. אתמול זוג חברים של ההורים שלי באו להתארח אצלנו. האישה שאלה אותי מה עם הלימודים ואמרתי לה שעזבתי בינתיים. ואז היא התחילה לשאול למה ואיך ומתי ולחטט כמו שהיא יודעת לעשות. אמרתי לה פחות או יותר למה. לא ממש סיפרתי לה את כל הסיבות. ואז היא התחילה לספר לי על הבת שלה ואיך שהיא לא תסכים שהיא תפסיק באמצע והיא ממש אמרה את זה בהתנשאות כאילו הבת שלה שווה יותר. על כל טיעון שהיה לי למה לעזוב את הלימודים, היא ענתה לי בחזרה: "אבל הבת שלי...."

אני לא מתרגשת יותר מדי. היא לא מכירה אותי. היא לא יודעת מה המניעים שלי לעזוב את הלימודים. היא לא יודעת כלום. בסוף אמרתי לה שזו החלטה שלי והיא שתקה. הטעות שלי זה שנשמעתי מצטדקת מדי בהתחלה. כאילו יש משהו שגוי בזה שעזבתי את הלימודים. אני חייבת להיות אסרטיבית יותר עם אנשים כאלה שמנסים לערער אותי. ואלוהים עדי על כמה הערות אני מקבלת על זה שעזבתי את הלימודים. כל אחד מרגיש שהוא צריך לגבש דעה על זה, כאילו מדובר לא פחות ולא יותר מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. ברגע שאני משתפת, אנשים שוכחים שמדובר בחיים שלי ובבחירות שלי. אני לא אומרת שזה לא בסדר שאנשים מביעים דעה, אבל ברגע שהם עוברים את הגבול, אני צריכה להיות אסרטיבית ולהעמיד אותם במקומם.

זו בדיוק אותה עצה שקיבלתי בעבודה מהחונך שלי: להיות אסרטיבית עם לקוחות שרוצים לערער על התשובות שאני נותנת להם. אם אני בטוחה במשהו, אני צריכה להיות בטוחה עד הסוף ולא להישמע כאילו תוך כמה שניות אפשר להפיל אותי. הנה עצה לחיים. בחיים לא הייתי אסרטיבית במיוחד. אז אני צריכה להתחיל לעמוד על שלי ולא להתנצל על כל דבר. אני עושה את הבחירות שלי בחיים וכל המצקצקים בלשונם שאומרים שאני בטח לא אחזור ללימודים אחר כך יכולים לקפוץ לי. כרגע טוב לי ככה וזהו!!! (ואם לא טוב לי ככה, זה ממילא לא עניינם של השאר, שיתעסקו בצרות שלהם)

עדיין מצב הרוח שלי טוב. החניכה בעבודה עומדת להסתיים ואין לי מושג איך אני הולכת להסתדר בלי החונך הצמוד שנותן לי עצות טובות ועוזר לי בשיחות. למדתי ממנו המון. מה שמנחם אותי זה שגם הוא היה חדש פעם ושזה רק עניין של זמן עד שאני אהיה מקצועית כמוהו ויהיה לי יותר קל.

היה איזה יום אחד שנפלו עליי כאלה לקוחות שאלוהים ישמור. הייתה לי שיחה שארכה לא פחות מ-43 דקות!!! התייאשתי מהלקוח הזה, כל הזמן חזר ושאל אותו דבר ולא הבין על מה אני מדברת, למרות שאני חושבת שהייתי רהוטה למדי. בפעם החמישית שהסברתי את עצמי, כבר רציתי לירות לעצמי בראש ואז עד שהוא הבין על מה אני מדברת הוא התחיל לדבר בנושאים אחרים וזה האריך עוד יותר את השיחה. אפילו עם אנשים קרובים אליי אני לא מדברת 43 דקות רצוף.

עכשיו יש קצת חופש, עד יום ראשון ואחרי זה עוד שבוע קצר. אני לא מאמינה שאני כבר כמעט חודשיים בעבודה הזאת. הזמן טס כשנהנים.

שלכם,

בובי