כשגלעד חזר הביתה אני הייתי בעבודה. כלומר: פיזית הייתי בעבודה אבל לא ממש עבדנו באותו יום. הביאו אותנו לשיעורי השלמות בקורס ומסיבת פרידה מכל חברי הקורס. יחד עם אירועי גלעד שליט לא יצא לנו לעבוד הרבה. היינו מחוברים רוב הזמן לאינטרנט המקרטע בעבודה שלא הצלחנו לראות בו כמעט שידור חי ולסמרטפונים של כמה מהאנשים בקורס.

צפינו, הצטמררנו יחד עם כל העם. אני חושבת שברגע שראו אותו יורד מהרכב במצרים צמד המילים שכולם אמרו זה: "הנה הוא". כל כך הרבה ציפייה נבנתה אצלנו במהלך חמש השנים האחרונות ובמיוחד בשבוע האחרון עם הדיווחים הבלתי פוסקים על העסקה והספקולציות על מצבו הבריאותי והנפשי. טוב שהפרק הזה נחתם ונסגר עבורנו כעם. עבור גלעד והמשפחה שלו זה כמובן רק התחיל. מקווה בשבילם שזו התחלה טובה.

אני כמעט סגורה על זה שאני אקח שני קורסים בכתיבה. אני כמעט סגורה על איזה קורסים אני אקח: כתיבה יוצרת וכתיבה עיתונאית. יש עוד קורס שקורץ לי, אבל קצת פחות. מתלבטת אם להוסיף אותו. אבל אם אני אוסיף אותו יכול להיות שזה יהיה כבד מדי כי אז אני אעבוד בממוצע 5 משמרות בשבוע ומתוכם אלמד שלוש פעמים בשבוע, ז"א שאצא מאוד מוקדם בבוקר (6:30) ואחזור מאוחר בערב (21:30) שלא נדבר על העלויות הגבוהות של לקחת שלושה קורסים כאלה במקביל. נראה לי שאני אסתפק בשניים הראשונים. מקסימום, אני תמיד יכולה לקחת עוד קורסים בהמשך. אה ובסוף אין מטלות קבלה שאני צריכה לעשות, אז אני אתקבל מהרגע שאני אביא את הכסף.

אני אוהבת את החופש הזה שאני יכולה לעשות מה שבא לי מתי שבא לי. לא שעשיתי עם זה משהו עד עכשיו, אבל עכשיו אני מתחילה לממש את זה. ברור לי שאני אקבל פרצופים על זה שאני לוקחת קורסים בכתיבה אחרי שעזבתי לימודי פסיכולוגיה. יש אנשים שלא מבינים את זה. כמו אמא שלי למשל. היא לא תבין מה יש לי ללמוד לכתוב. למדתי לכתוב בכיתה א' מבחינתה זה מספיק. אז אני צריכה "למתג" את זה כמשהו שיעזור לי בחיים. יש לכם רעיונות איך אני מציגה את זה מבלי שזה יישמע שנפלתי על הראש?

מצד שני, לא כזה אכפת לי מה שיחשבו עליי. אני חושבת שזה יותר הרגל לעשות דברים שלא יעוררו יותר מדי שאלות כי פעם כשעוד ההורים קבעו לי אז שום דבר לא היה מוצא חן בעיניה שאני אעשה. כל דבר היא אסרה עליי כדי לשמור אותי בבועה שלה ולכל דבר היא הייתה מוצאת תירוץ למה אני לא אמורה לעשות אותו. לדוגמא: טיולים מבית הספר. לא משנה כמה רציתי ובכיתי, היא לא הסכימה בשום אופן, גם כשהייתי יחסית גדולה בשביל להחליט שאני רוצה לצאת לטיול (גיל 15 ו-16 לדוגמא). ברור שאני כבר לא אותה ילדה ואני לא בשליטתה ואני אהיה זו שמממנת את זה כך שזה נותן לי שליטה מלאה על הסיטואציה.

בקיצור, כל מי שיש לו מה להגיד על זה יכול לקפוץ ולראות אם זה עוזר. זו גישה חדשה שאני מאמצת בלית ברירה מכורח הנסיבות. כמו תמיד, כשאין לי ברירה ואני חייבת להתמודד אז אני מתמודדת הרבה יותר טוב. אז לחיי ההתמודדות. אולי אחרי הקורסים האלה אני אפצה את העולם המצקצק בלשונו בלימודים שנשמעים יותר פרקטיים כמו קורס בורסה ושוק ההון שאני מתכננת לעתיד, אבל בטח גם אז יהיה להם מה להגיד. אולי על מצב הבורסות בעולם כרגע ושעדיף להשקיע הכל בפק"מ (סמיילי קורץ). אבל אני לא מתכננת יותר מדי קדימה. אם יש משהו שלמדתי בשנים האחרונות זה שהחיים מפתיעים.

אני לא כל כך חרדה מהפתעות כמו שהייתי בעבר, אז אני מרשה לעצמי להפתיע את עצמי. תמיד הייתה איזושהי חסימה וכרגע אני מרגישה שהיא משתחררת. לא אגזים ואגיד שאני מרגישה חופשיה לגמרי וספונטנית, אבל יש שיפור. כנראה שהייתי צריכה להרגיש מה רע לי באמת כדי שאני אבין מה טוב לי.

טוב, די עם הקיטש,

בובי