אני עייפה! אחרי כל התקופה הזאת של החגים עם השבועות הקצרים שמסתיימים ביום שלישי בערב וסופי השבוע הארוכים, קצת קשה לחזור לשגרה. ועוד יותר קשה להיכנס פתאום לשגרה חדשה של משמרות. השבוע לראשונה מזה הרבה מאוד זמן עבדתי גם ביום שישי- כלומר סה"כ שש משמרות בשבוע. זה קשה במיוחד כשכל שיחה של לקוח היא אתגר בפני עצמו- יש להם לפעמים כאלה שאלות שאני לא מבינה מאיפה הם הקריצו, וחלקם לא שואלים פשוט דורשים בצעקות. זה קשה כשקמים לכל משמרת בוקר ב-5:45 (4 משמרות מתוך 6) וזה קשה כשמצפים ממך למכור ולעמוד במיליון יעדים אחרים כמו אורך שיחה וכמות שיחות ואיכות שיחות אבל כמו שאומרים- קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים (כשרעבים).

היום הייתה לי חצי הארה באוטובוס שאולי אני לא כל כך אוהבת לעבוד עם אנשים כמו שחשבתי בעבר. אולי אני יכולה להיות טובה בזה אבל אולי (זה עדיין בגדר אולי) כיוונים אחרים יעשו לי יותר טוב. והגעתי למסקנה שאני לא באמת אוהבת את העבודה. טוב, לא כל כך קשה לעלות על זה בהתחשב בעובדה שאני סופרת את השעות עד שתסתיים המשמרת ואת הימים עד שייגמר השבוע. ואני לא מתכוונת לאנשים בעבודה- כי הם מדהימים אחד אחד ובאמת כיף לי בחברתם, ואני לא מתכוונת לארגון- כי זה באמת אחד הארגונים היותר מתחשבים והיותר תומכים בעובד שאני מכירה. אני מתכוונת לשירות לקוחות- לא סתם רוב האנשים תופסים את העבודה הזאת בתור עבודה זמנית לצעירים וסטודנטים- זו לא משרת החלומות של אף אחד וזה משהו שגם אני לא ממש מחבבת. ילדים בני 22 מעזים לצעוק עלינו כאילו קנו את אמא שלי, אבא שלי ואת אמא של המנכ"ל- זה בין היתר הדברים שנתקלתי בהם. נו שוין, כל עוד אני יודעת שזו רק תחנה בדרך אני יכולה להתמודד עם זה.

אתמול שילמתי ממיטב כספו של הבנק (לקחתי הלוואה) על שני הקורסים בכתיבה שאני עומדת לקחת. אז אפשר להגיד שזה רשמי שמשבוע הבא אני מתחילה ללמוד בימים שני וחמישי. אני רק צריכה לאשר עם המזכירות שהם קיבלו את הכסף ושבאמת רשמו אותי. אני מאוד מקווה שאני אהיה מרוצה מהקורסים האלה ושזה באמת יהיה מעניין ויתרום לי. אני גם קצת מפחדת להיכשל. שיהיו לי פתאום בלאקאאוטים ואני לא אצליח לעמוד במשימות של הקורסים, או שאני אגלה שאני בכלל לא מוכשרת בכתיבה. ימים שני וחמישי עומדים להיות עמוסים במיוחד. אני הולכת לצאת מהבית ב-6 וחצי בבוקר ולהגיע הביתה בחזרה בסביבות 22:00.

אני מרגישה שאחרי כל האופוריה של התקופה האחרונה, אני מתחילה לשקוע בשגרה. זה חצי טוב וזה חצי לא טוב. לא טוב- כי הייתי שמחה לעוד קצת אופוריה והרגשה כזאת שכל הדלתות פתוחות לפניי. לחלומות ושאיפות יש טעם הרבה יותר טוב מאשר המציאות שהיא קצת יותר אפורה. ומצד שני זה טוב כי זה אומר שאני לא בתקופת ביניים שכל כך שנואה עליי. אני עושה משהו עם עצמי, לא תקועה בבית, מרוויחה כסף, מתחילה ללמוד משהו חדש, פוגשת אנשים חדשים. אם מדובר בשגרה כזו אני מקבלת אותה בברכה ובשמחה (גם אם זה פוגע לי בשעות השינה היקרות שלי).

זו פעם ראשונה שאני עובדת ויש לי כל כך הרבה מטרות שאני רוצה לשים בשבילם כסף בצד. המשך לימודים לתואר, לימודי נהיגה (כרגע הרעיון נזנח שוב, אז כנראה שזה לא כזה חשוב לי עכשיו), טיול קצר או ארוך בחו"ל ושלל דברים נוספים. שלא נדבר על זה שאני ארצה להקים משפחה בשלב מסוים בשנים הקרובות. גם זה עולה כסף. אני כנראה אצטרך לעשות בונוסים ממש טובים בעבודה. (לא שאני רואה את זה קורה בינתיים)

ברכות לכל הסטודנטים שמתחילים/ממשיכים ללמוד ביום ראשון!

ולחשוב שלפני שנה הייתי בבאר שבע בתקופה הזאת. אני באמת מרגישה שסגרתי פרק והתחלתי פרק חדש בחיים.

בובי