אתמול באופן סופי הבאתי אישור על תשלום למזכירות ובאופן רשמי אני רשומה עכשיו לקורסים כתיבה יוצרת וכתיבה עיתונאית. רק למסור עכשיו את המערכת בעבודה כדי שיסדרו לי את המשמרות בהתאם.

החששות שהיו לי בימים האחרונים רק הולכים ומתעצמים. פחד ממשהו חדש, פחד שאני לא אצליח ממילא- אז למה לעשות את זה. פחד שאני לא אתחבר עם האנשים ואחזור בדיוק לאותה תקופה אומללה באוניברסיטת בן גוריון. (עכשיו כשאני מאחורי זה אני מרשה לעצמי להגיד שזו הייתה התקופה הכי אומללה שהייתה לי בחיים). אבל אני נושמת עמוק ומנסה לשים את החששות האלה בפרופורציות הנכונות.

כשאת חיה עם הורים במשך 24 שנים שמעולם לא עשו דברים חדשים, אז לא פלא שאת מפחדת. הטמיעו לי עמוק מאוד במוח שדברים חדשים זה רע ושעדיף להישאר עם מה שיש גם אם זה לא להיט. קחו לדוגמא את אמא שלי שאני כל הזמן מציקה לה ללמוד קצת להשתמש במחשב. היא לא מוכנה אפילו להסתכל על המחשב, להחזיק עכבר ולנסות להזיז אותו. לא מוכנה לשמוע מזה. היא אומרת שבגילה זה לא הזמן ללמוד דברים חדשים. אני לא יודעת ממה זה נובע אצלה, אבל זה חלחל גם אליי ואני צריכה להגיד לעצמי כל הזמן שזה בסדר לעשות דברים חדשים, שלא יקרה לי שום דבר רע, ששווה להסתכן גם אם בסוף יקרה משהו רע. מה שבעיקר אני אומרת לעצמי זה שכל מצב חדש הופך להיות בסוף מצב מוכר, חלק בלתי נפרד מהאישיות ושתקופת הסתגלות זה כל מה שצריך לשלם בשביל לקבל את זה. מחיר די זול כשחושבים על זה. מה זה חודש-חודשיים-שלושה של הסתגלות לעומת חיים שלמים של התחדשות וצמיחה?

לגבי הפחד לא להצליח, אני שואלת את עצמי למה אני לא מצליחה. וזה רק כי אני פוגעת בסיכויים שלי להצליח. בין אם זה העובדה שאני לא לוקחת סיכונים אז הסיכויים שלי להצליח פוחתים באופן אוטומטי, ובין אם זה העובדה שאני תוקעת לעצמי מקלות בגלגלים כשאני כבר בתוך תהליך כלשהו. לפעמים אני כמעט נוגעת בהצלחה ואז בדיוק מגיעה הנסיגה. עוד לא מצאתי את הפתרון שלי לזה מלבד להיות מודעת לזה, אבל גם להיות מודעת לזה לא ממש עוזר לי. רק גורם לי לחשוב בדיעבד למה אני עושה את זה לעצמי.

לגבי הפחד שאני לא אמצא שם חברים אז קודם כל זה טוב כי יש לי תוכנית גיבוי- האנשים מהעבודה. אם אני ארצה או לא, אני איתם בתקשורת יומיומית. ככה שלהרגיש לבד לא ילך לי גם אם אני ממש אתאמץ. רק נשאר לי לקוות שאני אקפוץ על כל הזדמנות להתחבר ושתהיה לי כימיה טובה עם כמה מהאנשים שם. לא מצפה ליותר, לא מצפה לחברות נפש. רק תקשורת מינימלית עם אנשים. כל השאר יבוא אח"כ.

ועכשיו, אני יודעת שאומרים שמחשבה יוצרת מציאות, אבל גם אם אני אחשוב הכי חזק בעולם שאני לא עובדת היום זה לא יבטל את המשמרת שלי היום. הולכת להתארגן.

בובי