אני מצוינת בפרצופים, אבל גרועה בשמות. אני יכולה לזכור פרצוף של מישהו שראיתי רק פעם אחת בחיים שלי לשבריר שניה ואפילו לא דיברתי איתו, אבל לוקח לי לפעמים כמה דקות להיזכר בשמות של אנשים, גם אם הם נמצאים סביבי ביומיום. זכרון מילולי לעומת זכרון ויזואלי.

השבוע זה בא לידי ביטוי. הייתי בדרך לעבודה למשמרת ערב וחיכיתי בתחנת אוטובוס. היה שם ילד בגיל חטיבת ביניים עם חבר שלו. ידעתי שאני מכירה אותו, אבל לא ידעתי מאיפה בדיוק. ואז החבר שלו אמר את השם הפרטי שלו, ואין, ישר ידעתי מאיפה אני מכירה אותו למרות שהשם הזה נפוץ יחסית ולמרות שראיתי אותו אולי פעם בחיים שלי ובכלל לא דיברתי איתו. הוא קרוב משפחה שלי! איזה בן דוד שני או שלישי שלי. התפדחתי לשאול אותו מה השם משפחה שלו. בכל זאת, אין מצב שהוא מכיר אותי, אז ככה סתם לנחות עליו באמצע הרחוב. אבל אחרי המשמרת חיפשתי אותו בפייסבוק ואכן הוא מי שחשבתי שהוא. זה קורה לי כל כך הרבה פעמים עם אנשים שאין סיכוי שאני אזכור.

זה גרם לי לחשוב כמה קרובי משפחה מסתובבים ברחובות מבלי שנזהה אותם. כל אדם יכול להיות נצר למשפחת בובי ואנחנו לא יודעים את זה במפגש רנדומלי ברחוב. זה מפחיד, מה יקרה אם אני אפגוש מישהו ואני אתאהב בו מבלי לדעת שהוא קרוב משפחה רחוק שלי? זו יכולה להיות סיטואציה מאוד מפחידה. הרי אני לא מכירה את כל הילדים של... או הנכדים של... אני מכירה רק את ראשי המשפחה ואת הילדים שלהם, לא את כל הנכדים ושאר השלוחות. במיוחד במשפחה שלנו שמורכבת מילדים חורגים ונכדים חורגים . מזל שלרובם יש את אותו שם משפחה כמו שלי. זה מקל בזיהוי.

עוד תהיתי השבוע על משבר הדלק. מי מוחה בעצם על מחירי הדלק? בעבודה אני מציעה לפעמים מוצר שיכול לחסוך בעלויות של דלק. כבר כמה פעמים נתקלתי באנשים שסירבו כי הם מקבלים דלק בחינם מהעבודה, ועוד אחד הגדיל לעשות והוא בעלים של תחנת דלק (והוא יכול לשתות את הדלק במקום מיץ בארוחת בוקר אם הוא רוצה). אז שוב, אם כולם מקבלים בחינם או לפי הצפיפות בתחבורה הציבורית- גם כל העולם ואשתו נוסע באוטובוס, מי מוחה? תרימו יד, לא להתבייש. אנחנו דואגים פה גם לזכויות המיעוטים. (סמיילי מגחך על המשפט האחרון)

יש אחד שאני יודעת שמוחה על מחירי הדלק, וזה השכן שהייתי פעם דלוקה עליו. אתמול במקרה ראיתי אותו כשיצאתי לעבודה בבוקר. כזכור הוא עובד ממש לידי ואף החזיר אותי הביתה פעם אחת. יצאתי שעה וחצי לפני המשמרת מהבית, כי חשבתי שאני הולכת לנסוע באוטובוסים לעבודה. אבל נסעתי איתו בסוף ואין לתאר כמה מהר הגעתי. תוך פחות מחצי שעה כבר הייתי שם, אז העברתי שם יותר משעה חסרת מעש. כמובן שהחתמתי כרטיס, למרות שלא הייתי אמורה. עזבו אתכם מצפון שמצפון. החלטתי להיות רובין הוד למען עצמי. הם עשירים ומשלמים לי מינימום, אז שלא יתפלאו שאני רוצה לשאוב את המקסימום מהמינימום הזה.

בעבודה בסדר. נזכרתי למה הבטחתי שאני יותר לא אחזור לשירות לקוחות, אבל בסדר. בתור אחת שלא מדברת יותר מדי, זה מעייף לדבר 7 שעות רצוף עם אנשים, ואני עוד צריכה להישמע רהוטה ומובנת ומשכנעת. הרבה מהלקוחות עובדים על שיטת "מצליח". יש מקרה ספציפי אחד שחוזר על עצמו וכל אחד מהלקוחות חושב שהוא חכם גדול, שיש לו זכות לקבל את מה שהוא מבקש. אז מה אם יש חוק במדינה הזאת ואנחנו מחויבים לפעול על פי החוק? בואו נעשה ג'סטה לאזרח הקטן והמסכן שככל הנראה לא רק חושב שמגיע לו הכל אלא גם קרא את החוק על כל סעיפיו וחושב שהוא יודע הכל. הייתה לי שיחה השבוע עם מישהי שלא הסכימה לקבל לא באותו מקרה. הייתי בשיחה איתה בערך 40 דקות, ומה לא ניסיתי לעשות כדי שהיא תהיה מרוצה ותבין שאנחנו לא מרמים אותה. שיחות ועידה, ניסיון להעביר לשיחות מנהל, אבל אפילו בכירים ממני לא הסכימו לקבל את השיחה כי אין מה לעשות. הייתי נואשת עד שהיא ניתקה לי בפנים ודיברתי לעצמי במשך 10 שניות שלמות עד ששמתי לב. אבל לפחות היא ניתקה בסוף, אחרת הייתי שורפת עליה את כל המשמרת ואת כל העצבים שלי.

אני צריכה לקנות ארנק. רק אני חושבת שזה אבסורד להוציא כסף על משהו שאמור לשמור על הכסף שלך?

בובי