בזמן האחרון אני לא כל כך זוכרת את השבועות שלי. עד שאני כבר מתפנה לכתוב פוסט, אז אני לא זוכרת על מה רציתי לכתוב.

יום שני הייתה "שביתה". מישהו זוכר את השביתה הגדולה שהבטיחו לנו? לא יהיו אוטובוסים, לא ימריאו, לא ינחתו. חשבתי כבר שיהיה לי איזה יום חופש בגלל שיבושים באוטובוסים, אבל לא. בסוף האוטובוסים הגיעו אפילו יותר מוקדם מהרגיל. בלי שיבוש אחד קטנטן לרפואה. (מה ביקשתי? אם כבר אני מגיעה לעבודה, לפחות להגיע באיחור של שעה). בכל מקרה, קמתי בשעה 5:45 כרגיל באותו יום. מתי סיימתי את אותו יום? הו, זו שאלה טובה. בהמשך.

באותו יום אחרי המשמרת הייתה לי שיחה עם המנהלת שלי. משהו שהיא עושה באופן שגרתי אחת לחודש לכולם. הקשבנו לשיחה שלי. היא אמרה לי שאני צריכה לנסות למכור יותר. כי המכירות שלי לא במצב מזהיר. למעשה, זה משהו שאמרתי לה עוד לפני שהיא אמרה לי. אני פשוט גרועה במכירות. זה תמיד היה ככה וכנראה שזה לא ישתנה יותר מדי. אני לא מבינה איך האנשים שמפציצים במכירות עושים את זה. זה ממש לא קל למכור והם גם לא כאלה ותיקים. רק עליי נגזר לחיות עם משכורת עם בונוס עלוב. אני בספק אם אני אצליח לגרד את ה-500 שקל בונוס לחודש. הבעיה היא שאם לא מגיעים ליעד מינימלי, אז לא מקבלים בכלל בונוס באותו חודש, ובינתיים אני לא מגיעה.

אחרי השיחה היו לי עוד שעתיים לשרוף עד הלימודים. חשבתי שזה זמן די קצר ושאין טעם לחזור הביתה ומשם לנסוע ללימודים, אז השתעממתי לי בחוץ. חשבתי ללכת לקניון לקנות לי ארנק, אבל חשבתי שהזמן לא יספיק לי גם לזה. אז סתם ישבתי בקפיטריה של המכללה ואכלתי סנדביץ'. אחרי זה דיברתי בטלפון עם חברה שלא דיברתי איתה הרבה זמן ועדיין נשאר לי הרבה זמן לשרוף. אז בהיתי בקירות הלבנים. זה ממש לא הרגיש לי כמו מכללה, זה יותר הרגיש כאילו חזרתי לתיכון ואני משלימה בגרויות.

בסופו של דבר, אחרי המתנה ארוכה נכנסתי לכיתה. התחלנו בשיעור כתיבה עיתונאית. היינו 12 אנשים בערך. היו בכיתה גם אנשים שלומדים לתואר מלא בכתיבה, וגם כאלה שלוקחים כמה קורסים בודדים כמוני. עשינו כמה תרגילי היכרות, עכשיו בכלל הרגשתי כמו תיכון. מי היה חושב לעצמו בכלל שהיינו עושים דבר כזה באוניברסיטה? אחד התרגילים היה לספר על עצמנו איזה ספר/סרט/תחביב השפיעו עלינו הכי הרבה. אני, יש לי בעיה עם שאלות כאלה. אני לא קוראת הרבה וסרטים בכלל אני לא רואה. אם אני רואה סרטים, אז זה קומדיות בלי עלילה יותר מדי עמוקה. תחביבים אין לי הרבה, ואם לא מחשיבים את הפייסבוק וצפייה בתוכניות ריאליטי רדודות, אז אפשר להגיד שאין לי בכלל תחביבים. ואז נזכרתי בתחביב אחד שדווקא כן יש לי. הבלוג! כמעט ששכחתי ממנו. ואז סיפרתי שאמנם אני לא מתיימרת לכתוב באופן מקצועי, אבל שכן יש לי בלוג אישי, שאני מטפחת כבר כמעט 7 שנים. סיפרתי על תחושת הקהילתיות פה, על המגיבים, על ההתפתחות שלי פה. אז הבלוג הציל אותי בפעם הראשונה השבוע. הייתה עוד פעם אתמול, אבל נגיע לזה כבר.

בסך הכל בשיעור הזה לא עשינו יותר מדי. רק דיברנו על עיתונות, ומה חשוב לנו כשאנחנו קוראים כתבה. דיברנו בקווים מאוד כלליים ואפשר להגיד שעדיין לא התחלנו ללמוד כלום.

מה שטוב בקורס הזה זה שזה קורס לא כל כך מחייב. היא אמנם נותנת מטלות כל שבוע, אבל היא לא מחייבת להגיש. זה בסך הכל בשביל ההתקדמות שלנו. גם אין ציונים, מלבד הציונים על המטלות הסופיות בשני הסמסטרים. זה בסה"כ קורס קליל.

אחרי הלימודים הגעתי הביתה. היה כבר 22:00. הלכתי לישון בערך חצי שעה אחרי שהגעתי. הייתי די הרוגה. אבל אז האחיין שלי התחיל לבכות ולהרעיש. בכל פעם שנרדמתי לכמה דקות התעוררתי בחזרה. זה היה מעצבן כל כך. ואני חייבת להודות שההורמונים שלי גם עשו את שלהם בימים האלה של החודש. אני חושבת שזה נמשך עד 1:30. כבר הייתי נואשת, מותשת. לא ידעתי איך אני הולכת להחזיק מעמד בעבודה יום למחרת. התנחמתי לפחות בזה שאני יכולה לקום יחסית מאוחר כי עבדתי ביום שלישי משמרת ערב. אבל למה שיתנו לי לקום מאוחר?

אבא שלי קם בבוקר ומרעיש, אמא שלי עוד יותר מרעישה. אחרי זה גם התינוק מתעורר ואני שוב לא מצליחה להירדם. יופי לי, הצלחתי לישון 4 שעות שבמהלכן חלמתי שאני מבריזה מהעבודה כי אני כל כך עייפה. ואז התעוררתי והבנתי שזו לא המציאות. ועוד הבטחתי למישהי שאני אחליף אותה לשעה וחצי, אז לא רק שאני לא יכולה להבריז, אני גם צריכה להגיע יותר מוקדם. אמרתי לעצמי שזו בטח הולכת להיות עוד משמרת, עם עוד חפירות ועוד שיחות ארוכות כמו הנצח עם לקוחות מתווכחים. אבל זו דווקא הייתה אחלה משמרת. טסה לי בטיל ואפילו שלא הייתי רשומה להסעה בסוף ונסעתי באוטובוסים, הגעתי יחסית מוקדם וכיביתי את המוח מול הטלוויזיה.

בלילה אחרי זה דווקא ישנתי מצוין. נו בטח, אחרי שצעקתי כל כך יום לפני זה שהם חייבים לשמור על שקט בבוקר, המסר נקלט ולא שמעתי אפילו ציוץ בבוקר. וזה לא שביקשתי יותר מדי. רק שאמא שלי לא תצעק על הכלבה על הבוקר ושאם זו לא בקשה גדולה מדי שאבא שלי לא ידליק טלוויזיה בסלון על הבוקר (בין החדרון שלי לסלון מפרידה רק מחיצה דקה להזכירכם). מילא עם היה בשעה שהוא קם חדשות, אבל כל מה שהוא רואה זה סרטים מצוירים!!! הוא רואה סרטים מצוירים בבוקר. אז אני חושבת שזה לא יותר מדי מרחיק לכת לבקש ממנו להפסיק עם זה. במיוחד שהזמנו כבר ערוץ בייבי לאחיין. הוא יכול לראות מספיק סרטים מצוירים כשהוא חוזר הביתה מהעבודה.

המשמרת של יום רביעי הייתה מזעזעת. כל השיחות הגרועות התנקזו אל הטלפון שלי. הייתה לי שיחה שאני לא יודעת כמה זמן היא ארכה, אבל כבר ניגש אליי אחד המנהלים כדי לשאול אם אני בסדר. בערך 45 דקות הייתי עם אותה לקוחה. זה מהשיחות האלה שאני מנסה ומנסה למצוא פתרונות וכל שניה נתקעת בקיר אחר שחוסם אותי. הלקוחה אמנם דרשה דרישות קצת בעייתיות, אבל לפחות הייתה מנומסת מספיק בשביל לא לקלל אותי על הזמן האחרון שהיא המתינה ואפילו אמרה לי תודה בסוף. מזל שאותו מנהל היה שם ופתר את הבעיה תוך 2 דקות, אחרת הייתי יכולה להיות איתה כל המשמרת על הקו.

אחרי זה היה לי לקוח של עוד 40 דקות בערך ששאל אותי כל כך הרבה שאלות וחפר וחפר וחפר ועד שחשבתי שסיימתי איתו הוא העביר לי את אשתו ועד שחשבתי שסיימתי איתה, היא העבירה אותו בחזרה כי הוא נזכר בעוד חפירות. בקיצור, שיגעו אותי. ותמיד השיחות האלה נופלות עליי כשאני צריכה לצאת להפסקה. לפחות יש לי יום חופשי ביום חמישי.

את היום החופשי שלי ניצלתי לסידור הארון שלי. הוא היה נראה כמו באסטה בשוק הכרמל. כל הבגדים היו מפוזרים, לא מקופלים ובגדים שלא אלבש לעולם. זה לקח לי שלוש שעות לסדר את הכל. מילאתי שלוש שקיות גדולות מלאות בבגדים, עוד שקית וחצי של ניירות וזבל אחר שאין לי מושג למה שמרתי. עוד כמה דברים שתפסו סתם מקום בארון שלי ומקומם במחסן למטה, וזהו, עכשיו האחרון כמו חדש. יש מקום לבגדים חדשים. בכל שאר היום התבטלתי עד הערב ואז יצאתי לשיעור הראשון בכתיבה יוצרת.

אוי, זה היה שיעור כזה מביך. כל אחד היה צריך לכתוב קטע על עצמו ב-20 דקות שיתאר מקרה שמאפיין אותו ואחרי זה להקריא אותו בפני כל הכיתה. וואו, אין לדעתי משהו מביך יותר מזה. לשבת בקבוצה מול זרים, ובפני המרצה שיודעת דבר אחד או שניים על כתיבה ולהקריא בפניהם משהו שכתבת, ולא רק משהו שכתבת אלא משהו שאמור להציג אותך ולחשוף אותך בצורה כל כך מהירה. זהו, תוך כמה דקות וזורקים אותנו למים ככה?

התחלתי לכתוב. החלטתי לכתוב דווקא על מה שמפריע לי עכשיו. על הפחד שאני לא מוכשרת כמו כולם, שאני לא יצירתית כמו כולם, על הפחד שלי מהתחלות חדשות, על המחשבות שעוברות לי בראש באותו רגע. בעצם מה שכתבתי היה פוסט. הנה, הבלוג הציל אותי שוב בשבוע אחד מהתמודדות מביכה. במקום להיות הבחורה הביישנית, הנחבאת אל הכלים שאף אחד לא יודע על מה היא חושבת- הקאתי מול כולם את כל החולשות שלי. במקום שאני אטחן מחשבות על זה שאולי אני לא מוכשרת כמו כולם, זרקתי עליהם את האמת שלי בפרצוף ושהם יטחנו בראש שלהם את כל מה שהם חושבים עליי אחרי מה שסיפרתי על עצמי. אני חייבת להודות שזה ממש משחרר.

אחרי שסיימתי לקרוא את הקטע היו כמה שניות של שקט וכבר יכולתי לדמיין את המרצה מטיחה בי שאני באמת לא מתאימה ושאין לי כשרון. אבל זה לא קרה. היא רק אמרה לי שהקטע שלי הוא בלי התחכמויות ומאוד ישיר. אני לא יודעת אם זה טוב או לא. אחת אחרת בכיתה אמרה שאני מקסימה ועוד אחת הודתה לי שקראתי בפניהם קטע כל כך אישי. אז זה בסה"כ היה בסדר. אני חושבת שמעכשיו יהיה לי יותר נוח להקריא בקול את מה שאני כותבת.

אה ועוד משהו. אחרי שקראתי והבעתי את כל החששות שלי. אחת העבירה לי פתק שכתוב בו: "אל תתרגשי מהקורס, אלה שקראו לפניך סתם פלוצים. את אמיתית". זה עוד יותר עודד אותי.

אני בסה"כ ממש שמחה שלקחתי את שני הקורסים האלה. אלה דברים שמעניינים אותי ואני לא מתייחסת אליהם בתור לימודים, אלא יותר כמו חוגים אחרי העבודה. זה כל כך שונה מהאוניברסיטה. אני לא אשקר. לפעמים אני שואלת את עצמי בשביל מה הייתי צריכה את זה. יכולתי להמשיך לשבת מול הטלוויזיה, להתבטל ולנוח אחרי העבודה בלי לצאת מהבית ב-6 ורבע ולחזור בסביבות 22:00 פעמיים בשבוע. אבל בינתיים הקורסים האלה עושים לי טוב וכבר הצלחתי ללמוד דברים למרות שאנחנו ממש בהתחלה.

פתאום כשאני עובדת יש לי כל כך הרבה דברים יקרים לקנות. חייבת פלאפון חדש. הוא נכבה לי או הופך להיות לא זמין לפחות 3 פעמים ביום וזה מעצבן להוציא את הסוללה, להכניס את הסים ולהדליק אותו בכל פעם מחדש. הסמארטפונים כאלה יקרים. חודש שלם אני צריכה לעבוד בשביל לכסות את ההוצאה.

אני צריכה גם לקנות סוללה חדשה ללפטופ, כי זאת נדפקה לגמרי. המחשב צריך להיות כל הזמן מוטען. לא רק זה גם המטען רופף, אז גם המחשב נכבה לי כל הזמן. אפילו לנשום אני לא יכולה אם אני רוצה שהמחשב יישאר דלוק ליותר משלוש דקות.

לא ראיתי את אבא שלי כבר מלאנתלפים זמן, רוב השבוע אני לא בבית אחרי הצהריים והוא הולך לישון לפני שאני חוזרת. אם לא הסרטים המצוירים שהוא שם בבוקר, הייתי חושבת שחטפו אותו חייזרים.

שבת שלום

בובי